אני סובל מפחד קהל אני מדבר די מהר ודי נמנע לדבר מול אנשים ובטח שלא לעלות לתורה אני פשוט לא מסוגל רק המחשבה גורמת לי להזיע וכל התסמינים האפשריים לפני חצי שנה נפטרה אמי עליה השלום ומאז אני מתמודד על קושי הקדיש קושי יום יומי אני תמיד בחרדה שאני אהיה לבד הקדיש ולא פעם פעמיים היצי יוצא מהבית כנסת בכדי לא להגיד קדיש זה ממש משפיע לי על הבריאות המחשבה הזאת האם היו עוד אבלים במניין ושאני לא אשאר לבד כי באמת קשה לי להגיד את הקדיש לבד אני בולע מילים ורק שהאירוע יסתיים כמה שיותר מהר ומצד שאני אני יודע כמה חשוב להגיד קדיש וזה עושה לי יסורי מצפון קשים שאני לפעמים מפספס אני לא יודע אם יש לי פה שאלה לשאול אלה אולי לשמוע דברי נחמה אם יש כאלה אבל אני ממש מתייסר עם עצמי מה אפשר לעשות בנידון תודה ..
שואל יקר,
שלום וברכה,
דבר ראשון אני רוצה להשתתף בצערך על פטירת אמך היקרה ע"ה. אין ספק כי פטירתו של אדם כה קרוב היא קשה ומטלטלת, עבור כל אחד ואחד.
אני מבין לגמרי ומזדהה עם הלחץ הנפשי העצום שאתה חווה כעת נוכח אמירת הקדיש על אמך ע"ה. אני מבין מתוך הדברים שלך כמה קשה לך העובדה שאתה לא תמיד מצליח לומר קדיש על אמך. המחשבה שלך שאתה לא מצליח לא כי זה לא אפשרי לא כי אתה לא רוצה, אלא כי אתה פשוט מפחד.
מה שאתה מתאר על מה שקורה איתך במשך כל השנים, זה מה שנקרא 'חרדה חברתית'. שמוגדרת כ'פחד עז ובלתי פרופורציונלי ממצבים חברתיים מסוימים, כמו דיבור או הופעה בפני קהל'.
לאמירת ה'קדיש' על שם הנפטר יש משמעות עמוקה מאוד. הן בהיבט הרוחני, דהיינו, האמונה שלנו שאמירת הקדיש מעלה את הנשמה של הנפטר, אמך ע"ה, מקילה מעליה יסורים ודינים ח"ו. הן בהיבט הפסיכולוגי היכולת שלנו לעשות משהו לכבוד הנפטר מקילה מהכאב שאנחנו חווים בפטירתו של אדם קרוב ואהוב. משהו מהתחושה של החלל הגדול שנפער לנו בלב נוכח פטירה כזאת, משהו מזה מתמלא קצת קצת בחזרה. ועוד מגוון היבטים שיש לדבר הזה.
מה שברור זה שאמירת הקדיש היא פעולה עם משמעות רגשית ממש חזקה.
לכן זה כל כך הגיוני שאתה מרגיש כל כך רע עם העובדה שיש פעמים שאתה לא מצליח לומר את הקדיש. הדבר הזה משאיר אותך חשוף עוד הפעם לכאב ולצער של הפטירה, ובטח מעוררת בך תחושה עמוקה של בושה, אשמה, מתח, פחד, עצבות, דיכאון, בדידות, ועוד…
באופן כללי בנושא של חרדות ובמיוחד בחרדה חברתית, היא העובדה, שחלק מהחרדה הזו 'מתדלקת' את עצמה. כיון שהחרדה הזאת בנויה מחשש או פחד מפני מצבים חברתיים, החשש הוא שהאדם מפחד שהוא יישפט באופן ביקורתי על ידי החברה הצופה בו. הדבר הזה כפי שציינת גורם לאדם לרעוד לגמגם להזיע לדפיקות לב וכו' מה שגורם לו לבצע את הפעולה באופן פחות טוב ומרשים, הוא מרגיש שאכן באמת הוא נכשל ושהוא היה נשמע או נראה גרוע ודפוק, מה שגורם לו עוד יותר לחשוש ולהימנע מהמצבים האלה.
התגובה הטבעית והאינסטינקטיבית של האדם לחרדה כזאת, היא פשוט להימנע מהמצבים החברתיים מעוררי החרדה. כמה פשוט וקל.
העניין הוא, שלמרבה האירוניה, ההימנעות הזו לא באמת גומלת אותו או משחררת אותו מהפחד, אלא אדרבה רק מחזקת ומבססת אותו.
הסיבה לזה היא פשוטה, ההימנעות והבריחה מהפחד, רק 'מספרת' לנו כמה אנחנו באמת מפחדים מהדבר הזה, אנחנו כל כך מפחדים עד כדי שאנחנו לא מוכנים לפגוש את הדבר הזה. ההימנעות מספרת לנו שהפחד הזה הוא בלתי נסבל ועלינו לעשות הכל בכל מכל בשביל לא לפגוש את הפחד הזה.
דבר אחד זה שהאדם מפחד, דבר אחר זה שהאדם אומר שהפחד הזה הוא בלתי נסבל.
כאשר החרדה החברתית שלך פוגשת מצב שאתה 'חייב' לבצע משהו בפני קהל, כמו הסיטואציה עכשיו בו הינך נדרש לומר קדיש על אביך, המצוקה הזאת הופכת לבלתי נסבלת ממש. מצד אחד אתה נורא רוצה לומר קדיש על אביך, אך מצד שני אתה מרגיש שאתה פשוט לא מסוגל, התחושה היא של קטסטרופה מוחלטת. הדבר הזה מהווה דילמה מייסרת ממש.
ולא זו בלבד שזוהי דילמה מייסרת, אלא גם זה עצמו מעצים את תחושת החרדה שלך, כיון שהסיטואציה הזאת מכניסה אותך למצב של מתח עצום, המחשבות עובדות בסגנון של 'קטסטרופה', עצם המחשבה שאתה חייב להצליח במשימה ושאם לא תצליח תתרחש לא פחות מקטסטרופה וזה יהיה בלתי נסבל, זה עצמו מעצים את החרדה מאוד.
כך שמצד אחד להימנע ולברוח מהאתגר לגמרי, זה מחזק את החרדה כאמור, ומצד שני גם, להיות 'חייב' להצליח מעצים ומחזק את החרדה.
באופן כללי חשוב שתדע, שחרדה חברתית היא תופעה מוכרת ורווחת, וניתן, בקלות יחסית, לטפל בה ולהיגמל ממנה. ישנם מגוון שיטות טיפול בזה. החל מטיפול תרופתי [בדרך כלל תרופות קלות שנלקחות למשך כמה חודשים] מכל מיני סוגים, וכלה בטיפול פסיכולוגי שגם בזה יש כמה וכמה גישות ואפשרויות. כיון שאתה מתאר את הדבר הזה כמשהו שמלווה אותך במשך שנים רבות, ואין ספק שאתה משלם מידי פעם כל מיני מחירים על הדבר הזה. כל מיני דברים שאתה נמנע לעשות בגלל הצורך להיות שם בפני קהל וכדו'. הייתי מציע לך ממש בחום לפנות לקבלת עזרה מקצועית בעניין הזה. חשוב לגשת רק לאיש טיפול מוסמך ומקצועי. לידיעתך אפשרי לקבל טיפול מקצועי דרך קופות החולים.
העניין הוא שהדברים האלה לוקחים קצת או הרבה זמן, עד שמוצאים מטפל, ועד שהטיפול מתחיל לעזור, אלו דברים שלוקחים קצת זמן. וכעת אתה מציג איזה מצוקה דחופה שדורשת פיתרון מהיר ומיידי יותר.
לכן, הכיוון שהייתי רוצה לחשוב איתך עליו זה כנגד שני הצדדים שהזכרתי לפני כן.
מצד אחד, הייתי מציע לך לבדוק עם עצמך או עם דמות רבנית שאתה סומך עליו, ובשלב זה אני מדבר רק על בירור עקרוני ולאו דווקא משהו מעשי, האם באמת הבן מוכרח לומר קדיש על אמא שלו, האם אין דברים אחרים שהבן יכול לעשות לעילוי נשמתה, האם צדקה ומעשים טובים אחרים שהבן עושה לאימו לא מועילות גם כן לעילוי נשמתו, האם אין אפשרות לשלם למישהו אחר שיגיד קדיש . ועוד ועוד. די ברור לי שהתשובה תהיה שאכן כן, ישנם אפשרויות נוספות לבן לעשות לעילוי נשמת האם. זה מצד אחד.
עצם הידיעה שלך שיום אחד או כמה ימים שלא הצלחת לומר את הקדיש למשל כי לא היו עוד אבלים במניין, או מאיזה סיבה אחרת שהחרדה השתלטה עליך וכדו' באותו יום תוכל 'להסתמך' על דברים אחרים שאתה עושה עבור נשמת אמך ע"ה, הידיעה הזאת לבד כבר תרגיע אותך די הרבה. במקרה כזה, גם אם לא הצלחת לומר קדיש אתה לא תרגיש כל כך רע כל כך 'לא בסדר' עם זה. כל זה כאמור מצד אחד.
מצד שני הייתי מציע לך לא להימנע לגמרי מלנסות, למשל לנסות לפחות מידי פעם בבית כנסת קטן יותר או במקום שיש שם אנשים שאתה לא מכיר בכלל או להיפך במקום שיש שם רק אנשים שאתה מכיר, הכל לפי העניין איך שאתה מרגיש. המצב הזה בו אתה לא 'בורח' או נמנע כל הזמן מהפחד הזה, זה דבר חשוב מצד עצמו. נכון שאם נסתכל על הטווח המיידי הרבה יותר מרגיע יהיה לך להימנע לגמרי, אבל כאמור לטווח הארוך הדבר הזה משרת את המטרה ההפוכה בדיוק.
בנוסף, הייתי מציע גם שתנסה לדרג מאחד עד עשר. מה הסיטואציה שהכי מלחיצה אותך בדבר הזה, ומה הדבר שהכי פחות מלחיץ אותך, תדרג אותם כך שאחד תהיה הסיטואציה הכי פחות מלחיצה בתחום הזה, ועשר תהיה הסיטואציה הכי מפחידה בעולם בתחום הזה. [למשל אולי לומר את הקדיש ביחד עם רק עוד שני אנשים נוספים, או לומר את הקדיש יחד עם אחרים אבל קצת בקול, או קדיש ראשון לפני התפילה או אחרון או בית כנסת קטן יותר או במקום רחוק מהבית שלך, ועוד ועוד…]. בהמשך תיקח את הסיטואציה מספר אחת, ותחחיל לתרגל אותה ככה כמה פעמים עד שתרגיש שזה כבר בסדר, וכך תעבור לסיטואציה מספר שתים, שקצת יותר מלחיצה וכן הלאה והלאה…
הניסיון מעיד כי כל פחד ככל שנסכים להיפגש איתו ולא 'נברח' ממנו, העוצמה שלו תלך ותפחת לאט לאט. זה דבר בדוק ומנוסה, רק לא לקפוץ מידי מהר לדבר ש'הכי מפחיד אותי' אלא לאט לאט נתחיל מהדבר שפחות מפחיד אותי.
ושוב כל זה לא במקום לפנות בהקדם לטיפול מקצועי שייתן לך מענה מעמיק ורחב לחרדה הזו איתה אתה מתמודד שנים רבות.
אמנם יש לך דרך קצת ארוכה לפניך, אבל אני בטוח שבעה"י הדרך הזו תוביל אותך לרווחה נפשית ותצא ממש מאפילה לאור גדול.
אני מאחל לך באהבה ומכל הלב, הרבה הצלחה וסייעתא דשמיא בדרך הזו,
ואני מברך אותך גם בברכת תנחומים מעומק הלב, מן השמים תנוחמו בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ולא תדעו עוד צער.
ושכל מה שאתה עושה לעילוי נשמתו של אמך יהוו בשבילך נחמה אמיתית על פטירתה הכואבת.
בכבוד רב,
ישראל מאיר
