שלום וברכה,
קודם כל תודה רבה לכם.
השאלה הזו מלווה אותי הרבה כי זה מאוד מעשי.שלום,אני בחורת סמינר בגיל 17 ורציתי לשאול, :אז ככה: אנחנו כיהודים מאמינים מאמינים כמובן שהכל משמיים ואין אדם נוקף אצבעו מלמטה אא"כ מכריזים עליו מלמעלה. ב"ה זה מלווה אותי בכל החיים. אבל רציתי לשאול איך מסתכלים על הדבר האחרון שקרה לי בעניין הזה זה שהמצלמה שלי היה בתיקון להרבה זמן והייתי חייבת מצלמה חדשה, וקניתי אחת שהיתה מאוד יקרה לעומת המחיר שיכולתי לשלם אילו אם הייתי מחכה, מבררת בבית ומשווה מחירים, הייתי יכולה לקנות אותו בפחות משליש מהמחיר ששילמתי. כשגיליתי את זה, אמרתי כמובן: "משמיים", אבל באיזשהו מקום קול פנימי לחש לי: "מי אמר שזה לגמרי לגמרי משמיים?! אולי כן היה לך חלק גדול שגרם לזה שאת תינזקי. אולי אם לא היית כזו פזיזה זה לא היה קורה?!
התכוונתי לשאול איך אני אמורה להסתכל על דברים שכן קרו גם בגללי. למשל, אדם ששכח את הילד שלו באוטו, או אדם שלא נעל את ביתו ולכן פרצו לו גנבים. הייתי רוצה לקבל חידוד על איך בדיוק להסתכל על כאלה דברים. כאילו, אני כן מבינה שיש בעצם את הדברים שנעשו רק משמים מבלי התערבות שלנו כמו אדם שלא קם בבוקר- הוא לא עשה משהו בשביל שזה יקרה לו והוא גם לא נמנע מלעשות משהו שהיה יכול למנוע את זה. ולעומת זאת, אם אדם אכל הרבה הרבה דברים שמזיקים לגוף שלו ואח"כ נהיה לו מחלות ל"ע, זה כמובן רק מהשמיים, אבל באיזשהו מקום הוא לא עשה את ההשתדלות הנכונה שהיתה נדרשת מבחינתו. מה שברור לי זה כשאדם עושה משהו שמזיק לו זה בעצם שבבחירתו החופשית הוא גרם לדברים שיעשו משמיים, אבל משהו בכ"ז כן מתבלבל לי. כאילו איפה המקום המדוייק הזה שאני יכולה לא להצליח, להכשל, להינזק ממישהו או משהו ולומר לעצמי: זה בסדר גמור מבחינתך את היית הכי בסדר שרק אפשר וזה משמיים. כי יש גם את המקום הזה שאני אומרת לעצמי: אולי לומר שזה משמיים זה סוג של התנערות מאחריות?!… מבולבל לי כל העניין הזה של הדקות בין לבין. ..
תודה רבה!

התשובה:

שלום וברכה.
שאלה חשובה מאד שאלת, והיא נוגעת לכל אחד. אני חושב שאין יהודי שלא מתחבט בשאלה הזו ששאלת, עד כמה לסמוך שהכל משמים, עד כמה להשליך מעצמינו את האחריות לתוצאות שאירעו בעקבות מה שעשינו או מה שלא עשינו. הנושא הזה מלווה כמעט כל שלב בחיינו, מעבר לכך ששאלה זו היא שאלה אמונית ממדרגה ראשונה וחשוב שלא לטעות בה, לברר ולחדד את הדיוק בידיעתה. יש לידיעה זו השלכות רבות חשובות מאד, כמו למשל האחריות שעל האדם לקחת על מעשי ידיו. כמה האדם צריך להיות אחראי על מה שיקרה ועל מה שקרה, כמה מוטל על האדם לשנות את המציאות הפשוטה, ולחתור אל מציאות שתשתנה על פי מעשי ידיו.
ובכן, נתחיל במאמר חז"ל הראשון שהבאת 'אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה שנאמר מה' מצעדי גבר כוננו ואדם מה יבין דרכו'. משפט זה נפוץ מאד ומשתמשים בו לרוב, אך טועים בפשט המילים, תמיד ידיעת הפשט חשובה, אך במקרה זה העיוות בידיעת פשט המילים גורם לטעות חמורה. כוונתי למילה 'נוקף'. הפירוש הנפוץ למילה זו והשימוש שבדרך כלל מתכוונים כשואמרים 'נוקף אצבע' הוא, שהוא הזיז את אצבעו, לפי זה פירוש מאמר חז"ל הוא שאין אדם מזיז את אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה. המשמעות של הדברים שכל תנועה אפילו הקלה ביותר נעשית ללא מתוך בחירה אישית אלא על פי הכרזה משמים, וכמו שאומרים – הכל משמים.
אך זה טעות ואין זה פירוש המילים, 'נוקף אצבע', הכוונה 'נוגף אצבע', כלומר אצבעות רגליו של אדם לא נפצעות תוך כדי הליכה אלא אם כן מכריזין על כך מלמעלה [מקור המאמר תלמוד בבלי חולין ז, ב. ראו בפירוש רש"י שם]. המשמעות לפי זה שונה לחלוטין, לא מדובר כאן על מעשה מכוון של אדם, אלא על פציעה לא מכוונת תוך כדי מעשה אחר, על זה אמרו חז"ל שאין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה.
לפי זה ממקרים לא מכוונים אולי אין צורך להיזהר, כי עליהם כן נאמר 'אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה', אך גם ממקרה שקורה באופן לא מכוון צמצמו הראשונים את הדברים וזה לשון החינוך (פרשת כי תצא מצוה תקמו): לפי שעם היות השם ברוך הוא משגיח בפרטי בני אדם ויודע כל מעשיהם וכל אשר יקרה להם טוב או רע בגזרתו ובמצותו לפי זכותן או חיובן, וכענין שאמרו זכרונם לברכה (חולין ז ב) אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה, אף על פי כן צריך האדם לשמור עצמו מן המקרים הנהוגים בעולם, כי האל ברא עולמו ובנאו על יסודות עמודי הטבע, וגזר שיהיה האש שורפת והמים מכבין הלהבה, וכמו כן יחייב הטבע שאם תפול אבן גדולה על ראש איש שתרצץ את מוחו או אם יפול האדם מראש הגג הגבוה לארץ שימות, והוא ברוך הוא חנן גופות בני אדם ויפח באפיו נשמת חיים בעלת דעת לשמור הגוף מכל פגע ונתן שניהם הנפש וגופה בתוך גלגל היסודות והמה ינהגום ויפעלו בם פעולות. ואחר שהאל שעבד גוף האדם לטבע, כי כן חייבה חכמתו, מצד שהוא בעל חומר, ציוהו לשמור מן המקרה, כי הטבע שהוא מסור בידו יעשה פעולתו עליו אם לא ישמר ממנו, עכ"ל החינוך.
הדברים הללו קשורים לסוגיה רחבה מאד של מושג ההשגחה. כיום רווחת מאד התפיסה כי אין מקרה בעולם וכי כל מה שקורה בעולם נעשה מתוך השגחה פרטית. הדברים מתנגשים עם מושג הבחירה, ונכתב כבר רבות על כך, איך מתקיימים שני מושגים אלו 'הבחירה' ו- 'השגחה פרטית' זה לצד זה. אני לא מתכווין לפרוס את כל הסוגיא הזו כאן כי היא סוגיה רחבה וארוכה מאד וגם רבו בה השיטות, אך ברצוני לציין נקודה חשובה מאד. גם אם אנו סבורים כי יש השגחה פרטית על כל אדם ואדם ועל כל מקרה ומקרה, בהכרח, מוטל על האדם לנהל את חייו באופן מנותק מן התחושה הזו. כלומר, אמנם הכל מושגח, ואמנם כל דבר נעשה על ידו יתברך, אבל מאידך, הרי הבורא ברא את העולם באופן טבעי, באופן שהוא מתנהל על ידי מעשי האדם, יתכן אמנם שרצונותיו של האדם וגבולות היכולת שלו נמצאים תחת השגחה פרטית, אבל הבורא נתן לאדם לפעול לפי רצונו, אם כן ודאי שהעולם צריך להתנהל באופן מנותק מן הידיעה שהכל מושגח. הרי ברור שעל האדם לעשות מעשים בפועל כאן בעולם בכדי להשיג בדרך הטבע את מבוקשו. כך הבורא ברא את הבריאה. אם כן האדם צריך להתנהל באופן שהוא משיג את מבוקשו. ולכן על האדם לנתק את עצמו מן המחשבה מה קורה בשמים, מה מכוון על ידי מעשיו ומה קבע הבורא. כי קביעת הבורא על מאורעות החיים כלולים מן הרצונות וההישגים שהאדם ירצה ויפעל להשיג. אם אדם ישב באפס מעשה, לא יקרה כלום. אסור לאדם לסמוך על נס. אדם חייב לפעול. ולרצות.
ואדם גם צריך לקחת את מלוא האחריות על מעשיו, אביא לכך דוגמה קיצונית. אדם רצח מישהו במזיד חלילה. וירגיע את מצפונו ויאמר, כי זה קרה בהשגחה, וכנראה באמת אותו אדם צריך למות… וממילא אין לו להצטער על כך. הרי ברור לכל, שמעבר לאכזריותו בעצם מעשה הרצח, האדם הזה סובל משיגעון… הרי ברור לכל שהוא אחראי גמור למעשיו, ואוי לו על מעשיו וגם על מצפונו השקט… יהיה מי שיאמר שכל צערו צריך להיות סביב האיסור שהוא עבר… או שיטענו כנגד מצפונו השקט כי 'מגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב'. אך זו טעות. מצפונו לא יכול להירגע, הוא רצח והוא אשם ואחראי לחלוטין על מעשיו. החשבון מה היה צריך להיות לאותו אדם הנרצח, אינו מוטל עליו, ולא אמור להיות בכלל במודעות שלו. כתוב (משלי יג כג) 'ויש נספה בלא משפט', ובפשטות הכוונה שיש מקרים בהם אדם מת בלא שנגזר עליו למות, אלא מחמת רצון האדם להורגו [ראו חגיגה ד, ב וראו עוד אור החיים על התורה בראשית לז, כא].
כשמדובר על רציחה, כל אחד מבין, ואפילו מזדעזע לחשוב שמישהו ירגיע את עצמו עם מחשבות כאלו. אך זה מבחן טוב, כאשר רוצים לבחון דבר אם הוא יתכן או לא, צריך לנקוט דוגמה קיצונית הגורמת לזעזוע ובכך לבחון האם מחשבה זו נכונה או לא. הזעזוע הנגרם לנו ממחשבה כזו על אודות רציחה, מראה לנו, כי זו מחשבה לא נכונה. ואם כך, הוא הדין בכל תחומי החיים, אל לנו להסיר את האחריות ממעשינו. מחשבות אדם לחוד, ומחשבות הבורא לחוד. אנחנו צריכים לנהל את חיינו, כאילו אנחנו הם הקובעים מה יהיה איתנו, וכאילו אנחנו אחראים מלאים על מה שהיה ועל מה שיהיה על ידי מעשינו. בעולמות העליונים יש חישובים משלהם, אך 'לא בשמים היא', אנחנו כאן בעולם צריכים להתנהל באופן אחר, על פי מחשבה כי הכל באחריותנו ואנחנו נקבע מה יהיה ההמשך, ועל פי מעשינו בעבר קרו דברים ועלינו ליטול את מלוא האחריות על כך שהם קרו.
אני חושב שכל אדם חי כך, גם אם הוא מצהיר אחרת, אנחנו דואגים לעצמינו יוזמים יוזמות להמשך החיים שלנו, ומאמינים כי החיים בידיים של עצמנו. רק לעתים אנחנו נתפסים ונאחזים כביכול באמירה כי אין לאל ידינו לעשות כלום והכל משמים, רוב האנשים לא חיים בתחושה ובמודעות כזו. וכמו שכתבתי גם אין צורך לחיות במודעות כזו. נכון, הבורא יתברך כל יכול, והאדם יכול לתכנן לחשוב ולחלום, וברגע יתנפצו כל חלומותיו, רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום. לא הכל בידיו של אדם. אבל, מאידך, האדם צריך להתנהל על פי דרכי הטבע, ועל פי הנראה באופן טבעי, לדאוג לעתיד, ולהיות אחראי על מה שיארע בהמשך.
פעמים רבות אני שומע אנשים שחרצו לעצמם גורל מר, כי הם נהגו בחוסר אחריות, ואחר שהמציאות טפחה להם על הפנים הם אומרים 'הכל משמים', לא רק שהם לא נוטלים אחריות על מעשיהם הם לא מבינים כי חוסר האחריות הראשוני שלהם שמחמתו הם הגיעו למציאות עגומה כל כך, נבע ממחשבה שגויה, כאילו מעשיהם אינם אלא מעשים פיקטיביים, אמונתם השגויה שבין כה וכה לא מעשיהם יקבעו, והם רק צריכים להתנהל כאילו הם עושים משהו, בכדי שלא יראה נס גלוי, אך האמת נעשית גם ללא מעשיהם כלל. חשיבה מוטעית זו הסירה מהם את האחריות, ולכן הם גם הגיעו למצב עגום כל כך, לכן הם פעלו באופן לא אחראי ולא ניסו לצפות מראש מה שהיה קורה כהמשך למעשיהם חסרי האחריות, לא זו בלבד שהם לא מכים על חטא, ולא שבים בתשובה על מעשיהם, הם מאשימים את תוצאות מעשיהם בגזירת שמים. זו טעות, האדם צריך לפעול ולנהל את חייו כאילו הכל נקבע על פי מעשיו, כך רצה הבורא שהעולם יתנהל, גם אם באמת הדברים לא נקבעים על ידי מעשי האדם כלל, העולם מתנהל באופן שהאדם הוא הקובע מה יקרה, והוא ממילא גם צריך לעשות מעשיו מתוך אחריות מלאה. אך לא רק שכך העולם מתנהל כלפי חוץ, דעת הרבה ראשונים, שכך מתנהל העולם ממש, הבורא יתברך קבע כי אמנם הוא כל יכול ואמנם הוא נהל את העולם, אך יש מגרש מסוים, בו האדם קובע, יש טווח מסוים של מקום בו האדם קובע מה יקרה, כמובן שפעמים והטבע משתנה והבורא יתברך משנה את המציאות הנראית על פי הטבע, לא הכל בידיו של אדם, אבל עד כמה שביכולתו של אדם לקבוע, הוא קובע!!!
נקודה חשובה נוספת, בשו"ת הרשב"ש (סימן קצה) דן על אודות הבריחה מהעיר בשעת מגיפה, הוא נשאל שם האם נכון לברוח, הרי קץ האדם נקבע כבר בראש השנה. בדבריו שם הוא מאריך להסביר כי אמנם יש שנגזר עליהם לחיות והם יחיו יהי מה, יש שנגזר עליהם חלילה להיפך. אך יש שנגזר עליהם שהים יתקיימו על פי חוקי הטבע, כלומר מציאות חייהם תיקבע על פי המציאות של הטבע שתשרור בעולם. אם לחיים ואם להיפך. כמובן שלא רק בנושא זה של חיים ומוות הדברים אמורים. הדברים אמורים גם כלפי עושר ואושר בני חיי ומזוני. ובעצם על כל פרטי החיים. וכיון שהאדם לא יודע מה החלק שנגזר ונקבע, ומה החלק שנקבע שיהיה בו לפי הטבע, על האדם לדאוג תמיד לנהל את חייו בתחושת אחריות ובשיקול דעת מוחלט כאילו על פיו יישק דבר.
הנושא הזה של אחריות האדם על מעשיו וכמה הדבר נקבע על פי מעשי האדם ורצונו, כמו שכתבתי עמוק ורחב, יש בו כמה גישות, אני כותב לך כאן עוד מראה מקומות שם תוכלי להרחיב עוד אם תרצי להעמיק בסוגיה זו: הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ה הלכה ד, שו"ת הרמב"ם סימן תלו. שמונה פרקים פרק ח) שם הרמב"ם מרחיב בשיטתו כי האדם הבורא ברא את העולם באופן שמעשי האדם מסורים לו, וכלשונו בהלכות תשובה 'כשם שהיוצר חפץ להיות האש והרוח עולים למעלה והמים והארץ יורדים למטה והגלגל סובב בעיגול וכן שאר בריות העולם להיות כמנהגן שחפץ בו, ככה חפץ להיות האדם רשותו בידו וכל מעשיו מסורין לו ולא יהיה לו לא כופה ולא מושך אלא הוא מעצמו ובדעתו שנתן לו האל עושה כל שהאדם יכול לעשות', עכ"ל.
וכלשונו בשמונה פרים פרק שמיני [כראיה לדחות שיטת החולקים]: לפי שזה שמעון ההורג לראובן, אם היה זה כפוי ומוכרח להרוג, וזה כפוי ומוכרח ליהרג – למה נענוש את שמעון? ואיך יתכן גם כן עליו יתעלה, צדיק וישר, שיענישהו על מעשה שאין מנוס לו מעשותו, ואפלו השתדל שלא יעשהו לא היה יכול? והיו גם כן בטילות ההכנות כולן עד האחרונה שבהן, מבניית הבתים, וקניית המזון, והבריחה בעת הפחד, וזולת זה, כי אשר נגזר שיהיה – אין מנוס מהיותו. וזה כולו שוא ושקר גמור, ונגד המושכל והמורגש, והריסת חומת התורה, ויחוס עוול לה' יתעלה, חלילה לו מזה.ואמנם האמת אשר אין ספק בה, שמעשי האדם כולם מסורים אליו, אם ירצה יעשה, ואם ירצה לא יעשה, מבלי כפיה ומבלי הכרח לו על כך. ולפיכך חוייבה המצוה, כו', עכ"ל.
ועוד שם: אבל הלשון הנמצא לחכמים, והוא אומרם: "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" – הרי הוא אמת, ומכוון אל מה שזכרנו, אלא שהרבה יטעו בו בני אדם, ויחשבו בקצת מעשי האדם הבחיריים – שהוא מוכרח עליהם, כגון הזיווג לפלונית, או היות זה הממון בידו. וזה אינו אמת, כי זאת האשה, אם היתה לקיחתה בכתובה וקידושין, והיא מותרת, ונשאה לפריה ורביה – הרי זו מצוה, וה' לא יגזור בעשיית מצוה; ואם היה בנשואיה פגם – הרי היא עבירה, וה' לא יגזור בעבירה. וכן זה אשר גזל ממון פלוני, או גנבו, או מעל וכחש ונשבע לו בממונו, אם נאמר שה' גזר על זה שיגיע לידו זה הממון ושיצא מיד זה האחר – הנה כבר גזר בעבירה. ואין הדבר כן, אלא כל מעשי האדם הבחיריים – בהם בלא ספק יימצאו המשמעת והמרי. כי כבר בארנו בפרק השני, שהציווי והאזהרה התוריים אמנם הם במעשים אשר לאדם בחירה בהם אם יעשם או לא יעשם, ובזה החלק מן הנפש תהיה יראת שמים, ואינה בידי שמים, אלא היא מסורה לבחירת האדם, כמו שבארנו. ואם כן, אומרם 'הכל' – אמנם ירצו בו הדברים הטבעיים, אשר אין לאדם בחירה בהם, כגון היותו ארוך או קצר, או רדת מטר או בצורת, או הפסד אויר או בריאותו, וכיוצא בזה מכל מה שבעולם, חוץ מתנועות האדם ומנוחותיו, עכ"ל. ראו שם עוד בהמשך דבריו וראו עוד שו"ת הרמב"ם (סימן תלו).
הכוזרי (מאמר ה, כ) כותב כשיטת הרמב"ם. ראה רמב"ן (בראשית יח יט, איוב לו ז). וראו עוד תוספות (בבא בתרא קמד ב, ד"ה הכל) שכתב: אבל צנים פחים מזה לא נגזר עליו כלומר יכול לשמור, אבל ודאי אם רוצה לאבד עצמו באש או בנהר יכול לאבד עצמו אף על פי שלא נגזר כלום ולא דמי להא דאמר הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים דהתם מיירי במדות של אדם מה יהיה גבור או חלש עשיר או עני ארוך או קצר [חכם או טפש] כדאיתא בנדה בפרק כל היד (טז, ב) אבל הכא מיירי במאורעות הבאות על האדם.
הרמב"ם במורה נבוכים (חלק ג פרק יז – יח) מאריך כי השגחה פרטית אינה אלא לבני אדם, וגם בבני אדם חלוקים צדיקים וחסידים שעליהם יש השגחה פרטית ממש, ולא לכל אדם יש השגחה פרטית.
וראו עוד מכתב מאליהו (חלק א עמוד 177 – 186. שם עמוד 187 – 203).
לסיכום: האדם אחראי על מעשיו, כל מעשה שנעשה בחוסר אחריות ומחמתו אירע נזקים, הם תוצאות מעשיו של האדם, ועליו לקחת את מלוא האחריות על מה שעשה, ובעיקר צריך מראש לעשות דברים מתוך אחריות ובתחושה שבידינו הדבר תלוי. ואין בכך חיסרון באמונה. כך ברא הבורא את העולם, וכלשון הרמב"ם 'כשם שהיוצר חפץ להיות האש והרוח עולים למעלה והמים והארץ יורדים למטה והגלגל סובב בעיגול וכן שאר בריות העולם להיות כמנהגן שחפץ בו, ככה חפץ להיות האדם רשותו בידו וכל מעשיו מסורין לו ולא יהיה לו לא כופה ולא מושך אלא הוא מעצמו ובדעתו שנתן לו האל עושה כל שהאדם יכול לעשות', רצון הבורא שהעולם יתנהל באופן שהאדם לוקח אחריות על מעשיו.
יה"ר שנזכה תמיד לעשות מעשינו מתוך אחריות, באופן ראוי, ושתוצאות מעשינו יהיו אך לטובה באופן מושלם.
בברכה מרובה
שלמה
sh4101199@gmail.com