שלום וברכה,
אני אשמח מאד אם תענו לשאלה שמעיקה עלי מאד ומסתובבת איתי כבר כמה שנים
שאלתי לגבי השגחה פרטית, יש לי בלגן עם כל הנושא הזה. לא ברור לי איך זה עובד.
אני בנ"א שחייב פשוט חייב הוכחות בדמות פסוקים או משהו בסגנון. ולכן רציתי לשאול אתכם: יש לכם אפשרות להוכיח לי בצורה חד משמעית מה התורה דורשת ממני להאמין בנושא ההשגחה הפרטית? יש לזה הוכחות בדמות פסוקים מהתורה/דברי חז"ל?
עברו שנים והשאלה הזו מנקרת במוחי כל הזמן ומשרה עלי מועקה תמידית. אני מרגישה שאין לי מנוחת הנפש עד שאדע את התשובה לשאלה הזו. זה משפיע לי פשוט על הכוווול, הלב שלי פשוט מנותק מהאמונה, זה גורם לי לא להאמין שדברים קורים אך ורק בהשגחה פרטית. וזה כמובן משפיע על הקשר עם ה' ועל הכל…
כל פעם שאני קוראת דברי חיזוק באמונה ובהשגחה פרטית וכו' הדברים פשוט לא נכנסים לי ללב כי אני יוצאת מנקודת הנחה ששום דבר כמעט לא קורה גזרה משמים אלא בדרך המקרה.
לכן אני ממש אשמח לקבל תשובה מבוססת, אם אפשר לשאלה שלי
זה יהיה חסד גדול עבורי ויעזור לי להתחיל לחיות באמונה שלימה.
מודה לכם מאוד!!!!
שלום וברכה
ראשית כל, אפתח בדברי התנצלות. השאלה הגיע אלי ומיד חזרתי על משנתי בענין העמוק הזה של השגחה פרטית, ידעתי שלענות על שאלה כזו ולא לחזור על הסוגיא, זה חטא. וזה לקח לי זמן, אחר כך היו דברים שהטרידו אותי ולא נתנו לי מנוחת הנפש לכתוב לך תשובה כראוי, ולכן זה התעכב שוב ושוב. רק כעת מצאתי פניות לכתוב, בנושא העמוק והסבוך הזה, נושא שלכתוב עליו תשובה אחת זה שטחי, אינני יכול אלא לתת הצצה מסוימת אל הסוגיא. אך את זה אנסה לעשות בעזרת ה' יתברך.
אני חייב לומר שמאד מרשים ההתבוננות שלך, הרצון שלך לדייק את ידיעותייך מראה על יראת שמים גדולה, ורצון כביר לחתור אל האמת, שתי מעלות אלו הם מעלות גדולות, אשרייך ואשרי חלקך.
חשוב שתדעי שהנושא הזה מאד סבוך וזוקק לימוד מעמיק מאד, הרמב"ם בספרו מורה הנבוכים (חלק א פרק לה) כתב רשימה של נושאים סבוכים, וביניהם ענין ההשגחה בזה הלשון "אלו כלם עניינים עמוקים, והם סתרי תורה באמת, והם הסודות אשר יזכרו בספרי הנביאים תדיר ובדברי רז"ל", עכ"ל. ולכן כאמור, אינני מתיימר בדבריי הקצרים לבאר את כל הסוגיא עד תומה, ואתן רק טעימה מסוימת, מסוגיא זו.
לפני הכל, חשוב לעשות סדר, כשמדברים על "השגחה" צריך לברר על מה מדברים. אחרת יהיה לנו בלבול גדול, לכן קודם אסביר את המושגים.
א]
השגחה: הסתכלות וידיעה – המושג השגחה הפשוט, הוא כפשוטו, השגחה במובן של ידיעה של הסתכלות על הדבר המושגח. השגחה זו אין חולק שקיימת על כל אדם ואדם, זה כתוב מפורש בנביאים ובכתובים ולדוגמה (ירמיהו פרק לב פסוק יט) "גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו". ובתהלים (פרק לג פסוק יג – טז) "מִשָּׁמַיִם הִבִּיט ה' רָאָה אֶת כָּל בְּנֵי הָאָדָם: מִמְּכוֹן שִׁבְתּוֹ הִשְׁגִּיחַ אֶל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ: הַיֹּצֵר יַחַד לִבָּם הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם". לא זה הדיון אם יש השגחה פרטית או לא, במובן הזה של להשגיח ולדעת מה קורה עם כל בריה ובריה על כולם יש השגחה.
השגחה: התנהגות עם המושגח – בעקבות ההשגחה הנ"ל הכוללת הסתכלות וידיעה על מצבו של המושגח, אפשר לפעול עבור המושגח, לתת לו שכר, או להעניש אותו, או לסייע לו. זה כבר נושא אחר, זו לא ההשגחה אלא פועל היוצא מן ההשגחה. כשמדברים על השגחה פרטית מדובר על ההשגחה הזו, על פעולה הנעשית על פי ההשגחה, בזה הדיון האם יש השגחה פרטית על כל אחד ואחד. או רק ליחידי סגולה. [בהמשך נראה שגם זה לא מדויק ושכר ועונש גם ניתן לכולם, ולא רק ליחידי סגולה, ושאלת ההשגחה מצומצמת יותר להובלת הנהגה מיוחדת עם היחיד אך הקדמתי את המאוחר].
בנושא הזה יש מחלוקת גדולה וכדלהלן.
אך טרם אכנס לנושא של השגחה פרטית יש לברר דיון נוסף, והוא הנושא של נס וטבע
ב]
נס וטבע – יש דיון נוסף, ברור אמנם שיש מציאות של נס בעולם, אלא שיש לדון האם יש מציאות של טבע, כלומר, האם המציאות הטבעית של מערכות הטבע הפועלות באופן קבוע, הם אינם אלא הסתרה להנהגה קבועה של נס, או שמא הטבע פועל על מתכונתו מששת ימי בראשית ורק במקרים של שידוד מערכות הטבע ישנה התערבות של הבורא. הרמב"ם בכמה מקומות סבור שהעולם מתנהל בהנהגה קבועה של טבע, עיקר דבריו בזה במורה נבוכים (חלק ב פרק כט) הוא מסביר זאת גם באיגרת תחית המתים באופן בהיר וזה לשונו:
ואמנם הביאנו אל זה הענין אבארהו לך, והוא השתדלותנו והשתדלות כל איש מהיחידים חלוף השתדלות ההמון, שהמון אנשי התורה הנאהב שבדברים להם והערב לסכלותם שישימו התורה והשכל שני קצוות סותרים, ויוציאו כל דבר נבדל ומופרש מן המושכל ויאמרו שהוא מופת, ויברחו מהיות דבר על מנהג הטבע, לא במה שיסופר ממה שעבר, ולא במה שיראה מזמן העומד, ולא במה שיאמר שיארע לעתיד. ואנחנו נשתדל לקבץ בין התורה והמושכל, וננהיג הדברים על סדר טבעי אפשר בכל זה, אלא מה שהתבאר בו שהוא מופת ולא יתכן לפרש כלל, אז נצטרך לומר שהוא מופת.
הרמב"ן לעומת זאת חולק בנחרצות על הרמב"ם וכותב (שמות פרשת בא פרק יג פסוק טז):
ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו, הכל בגזרת עליון.
כלומר לשיטת הרמב"ן אין הבדל בין נס לטבע בשניהם ההנהגה נעשית בו זמנית על פי צו הבורא יתברך, אלא שבנס יש גילוי של דבר ה', ובטבע ההנהגה מוסתרת. השיטה הרווחת בבית המדרש היא כשיטת הרמב"ן.
גם לשיטת הרמב"ם אין הכוונה חלילה שעזב ה' את הארץ ונתנה להנהגת הטבע, אלא כל רגע ורגע העולם מתקיים על ידו יתברך, ולולי שהוא מהווה את העולם בכל רגע ורגע אין העולם קיים, שהוא נותן כח לעולם והוא התהווה ומתקיים בכחו. אלא שהעולם המתקיים הוא על פי סדר מסודר ומכוון תמיד על פי דרך הטבע.
נושא זה של היחס אל הנס והטבע משליך גם על הנושא של השגחה פרטית. כי בכדי לומר שיש השגחה פרטית במובן של הנהגה מיוחדת לכל אחד ואחד, צריך לומר שהעולם מתנהג באופן ניסי, אף אם לא גלוי לעינינו הנס. אם העולם מתנהג באופן טבעי, ואין התערבות מיוחדת אלא במקרים נדירים, שוב ייקשה מאד לומר שיש השגחה פרטית הנוהגת בכל אחד ואחד באופן אחר. נכון אמנם שבמסגרת הטבע אפשר עדיין גם כן ללא שידוד מערכות הטבע לגלגל באופן טבעי הצלחות או כישלונות לכל אחד ואחד אך עדיין אין זה כמו ההנהגה הפרטית שתיתכן לשיטת הרמב"ן.
הרמב"ם לשיטתו בהבנת מקומו של הנס בעולם לא הסכים לפרש שיש השגחה פרטית כפשוטה, במובן הפשוט שנהוג לומר אותו, ולכן הרמב"ם פירש את מושג ההשגחה הפרטית באופן אחר קצת.
וכאן חשוב לומר שיטתו של הרמב"ם בהשגחה פרטית היא מן הסוגיות הסבוכות בשיטת הרמב"ם, וכך כתב לי הרה"ג אייל טוויטו שליט"א שהוא תלמיד חכם דגול ומומחה גדול בשיטת הרמב"ם:
"סוגיית ההשגחה ברמב"ם היא סוגיה שרבים נלאו מלהבינה. הדיון מסתיים בפרק כב (במורה נבוכים חלק ג) ואז בסוף המורה (חלק ג פרק נא) הוא חוזר לדבר על כך, ונראה כסותר את עצמו. רבים מהפרשנים מסכימים שזה מסוג הדברים שעליהם כתב בתחילת המורה שהוא סותר את עצמו בכוונה כדי להסתיר דעתו. ישנה איגרת ששלח אבן תיבון המתרגם לרמב"ם שנקראת איגרת על ההשגחה (קשה להשיג אותה. אולי בספריות) שם הוא פורש את משנתו וטוען שחשף את דעתו האמיתית של הרמב"ם. אלא שהרמב"ם לא הכחיש ולא הסכים. הוא פשוט אומר שאין לו זמן להיפגש איתו וזה עורר השערות שונות ומשונות בקרב הפרשנים".
אני מביא את דבריו בשביל שתביני ששיטת הרמב"ם סבוכה מאד, ובכדי להבינה יש להעמיק מאד בשיטתו, לפני כתיבת המכתב דיברתי עם כמה וכמה תלמידי חכמים שדרכם להעמיק בשיטת הרמב"ם ודברי כולם שווים בקושי שיש בהבנת שיטת הרמב"ם, אחד מהם כתב לי את שיטת הרמב"ם ואלו דבריו:
לענייננו אציין מחלוקת בין רבי שמואל אבן תיבון (באגרת הנ"ל) לבין בנו רבי משה אבן תיבון. שניהם (ואף רוב הפרשנים האחרים) סבורים שיש שני רבדים בהשגחה אצל הר"מ. השאלה היא רק במשמעות הרובד השני. ברובד הראשון ההשגחה היא עצם העובדה שלאדם יש שכל. כל החיות בטבע מושגחות השגחה מינית ואינן יכולות לצאת ממיניותן. האדם יכול לחרוג מטבעו ולהמתמודד עם פגעי הטבע. יתרה מכך, לאדם יש שיקול דעת האם לבחור בחיים מושכלים של דבקות בה' ולוותר על הרפתקאות של חיי שפע שידרשו ממנו סיכונים כמו לעלות על ספינה ויסכנו אותו. משל למה הדבר דומה? שני ילדים שיוצאים לטיול. לאחד יש טלפון, מפה, כסף וכך אם הוא ייתקע, יהיה לו איך להתמודד. לשני אין כלום. הראשון יהיה מושגח והשני מופקר. ברובד השני יש מחלוקת. רבי משה אבן תיבון טען שבשעת הדבקות בשכל הפועל, הצדיק מושגח פיזית. הרי לדעת הרמב"ם הקב"ה מנהל את העולם דרך שכל הפועל. שכל זה מעניק ישות לכל הכדור שלנו. בשעת דבקות בו, האדם יכול להשפיע על השכל הזה. דרך משל זה בעצם להתחבר למקור השפע ודרכו לשנות את השפע הפועל עלי. כמו כן שכל הפועל גורם לאדם לחלום חלומות בהם הוא מוזהר ממה שיקרה לו. אבן תיבון האב לא קיבל הסבר מיסטי זה. לדעתו הרובד הגבוה רק בא לקבוע שהאדם בשונה מהחיות, יכול להפוך לנצח. אפשר לקחת את גופו ואת נפשו, אך נשמתו בת עולם הבא אותה אי אפשר להמית. והקיום הזה של האדם הדבק באלוקים דרך המושכלות מאפשר לו להתקיים ברמת הפרט ולחרוג מרמת הכלל והמקריות.
העתקתי את דבריו כי אני חושב שדבריו מבוארים מאד.
יש עוד נקודה שחשוב להדגיש שגם לשיטת הרמב"ם אין הכוונה שעולם כמנהגו נוהג והעולם נתון למקרים. אין הדברים נכונים הרמב"ם כותב בפירוש שהבורא מחיה את העולם בכל רגע ואילולי שהיה מחיה את העולם היה הכל קורס, אלא שצורת הנהגתו את העולם היא דרך חוקי הטבע. אך הכל מושגח והכל קיים מאתו והוא מחיה את הכל. חשוב גם לדעת שגם לפי הרמב"ם ניתן שכר ועונש כל אחד לפי הראוי לו. [אם כי בשאלת יש צדיק ורע לו ויש רשע וטוב לו יש לעיין בפני עצמה].
אך צריך לדעת שבאופן כללי שיטת הרמב"ם בנושא ההשגחה היא שיטה מיוחדת והיא לא השיטה הרווחת בבית המדרש. אני חושב שטעות עשה מי שניסה להשוות את דברי הרמב"ם עם שיטת הבעל שם טוב שבהמשך נראה ששיטתו קיצונית לצד השני. ראיתי אמנם נסיונות כאלו להשוות את השיטות, אך הדברים לא נראו בעייני כלל, ולא הבנתי כל כך את המגמה הזו. קיימות מחלוקות ביהדות גם בדברים מאד חשובים, וזו לא המחלוקת היחידה, ואמנם יש מקום למעט את המחלוקות ולנסות להבין אותם כמה שפחות כנוגדות וקיצוניות, אך במקרה זה, נראה שלרמב"ם יש שיטה מיוחדת ואין טעם להשוות את שיטתו עם שיטת הבעל שם טוב.
עצתי, שתעמיקי יותר בשיטת שאר הראשונים מול שיטת הבעל שם טוב, שיטת שאר הראשונים היא השיטה הרווחת יותר בנושא זה, וכדאי ונכון לדעת להעמיק בשיטתם.
ובכן בתורת החסידות ידוע בשם הבעל שם טוב שיש השגחה פרטית אפילו על הצומח "ואפילו קש המונח על הארץ הוא בגזירת השי"ת שגזר להיות מונח שם" (אמרי פנחס לרבי פנחס מקוריץ). הדברים מפורסמים ונשנו הרבה בתורת החסידות. יש שהביאו לכך יסוד מדברי חז"ל הכתובים במדרש (בראשית רבה – פרשת בראשית- פרשה י סימן ו) "אמר רבי סימון אין לך כל עשב ועשב, שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו, ואומר לו גדל". אמנם אין הדברים כנים כי אין הכוונה בדברי חז"ל שם על השגחה פרטית אלא על כך שהעולם מתקיים על ידי כח מלמעלה וכמו שמבואר במורה נבוכים (חלק ב פרק י) וכפי שפירשה יפה הרחמ"ל וזה לשונו (דעת תבונות בריאת הרע וגדריו אות ק) "צריך שתדעי שכל המתהוה או המתקיים בנמצאות – אינו לא מתהוה ולא מתקיים אלא בהשפעה נשפעת ממנו יתברך, וכפי מציאות ההשפעה כך הוא מציאות הנולד ממנה. וענין זה ביארו היטב הרב הגדול הרמב"ם ז"ל בספר המורה שלו, בחלק ב בפרקים רבים, ואחד מהם: בפרק יב ממנו. והנה דוגמא לזה הוא השפעת הכוכבים, שידענו שהולידה כל עניני העולם התחתון הזה, וכמאמרם ז"ל (בראשית רבה י, ו): "אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל ברקיע שמכה בו ואומר לו גדל"; וכמו שהביא הוא ז"ל בפירושו. ואמנם, אלה משפיעים לפי החוק שהטביע בם האל יתברך, ומשפיעים רק מה שמקבלים ממנו יתברך; אך האל יתברך הוא מקור כל השפע הנשפע. ופירש הוא ז"ל בפרק יב על זה: "מקור מים חיים את ה'" שהזכיר הנביא ירמיה (יז, יג), וכן (תהלים לו, י): "כי עמך מקור חיים" שאמר דוד המלך ע"ה, שרצה לומר: שפע המציאות. וכלל הענין יאמר ז"ל, כאשר התבאר לנו שהוא בלתי גוף, והתקיים שהכל פעלו, נאמר שהעולם משפע הבורא נתחדש, ושהוא משפיע עליו כל מה שיתחדש בו, וכן יאמר שהוא השפיע מחכמתו יעויין שם". כך גם מבואר בדברי הרמב"ן שהביא את דברי המדרש הללו כמה פעמים (בראשית א, יא. שם ב,ח. ויקרא יט, יט) ובדבריו בחומש ויקרא מבואר היטב כנ"ל בביאור המדרש הנ"ל.
אך יש עוד מקורות בדברי חז"ל שנראה כך ואולי האחד המפורש יותר מכולם הוא בדברי המדרש (ירושלמי שביעית פרק ט הלכה א. מדרש רבה בראשית פרשה עט) שם מסופר המעשה הידוע עם רבי שמעון בר יוחאי בצאתו מן המערה, בתלמוד בבלי מסופר שיצא מן המערה על פי בת קול שנשמעה לו, לא מתואר בבבלי מהי הבת קול, במדרש ובירושלמי מסופר מה היא הבת קול ששמע [תרגמתי את דברי המדרש מן המדרש כי בירושלמי חסר קצת]:
אחר שלוש עשרה שנים ישב על פתח המערה, וראה צייד עומד וצד צפורים, כששמע רבי שמעון בת קול אומרת מן השמים "רחמים רחמים" הצפור ברחה. וכשהיה שומע "ספקולא" [כפי הנראה גזר דין מות] הייתה הצפור ניצודת. כששמע רבי שמעון בר יוחאי כן אמר, אם ציפור ניצודת רק על פי גזירת שמים, כל שכן בשר ודם לא ניצוד אלא על פי גזירת שמים ויצא מהמערה.
דברי המדרש הללו מראים בחוש לכאורה עד כמה הכל נעשה בהשגחה פרטית. אבל אני חושב ששוב יש כאן טעות. אין ספק שהקב"ה משגיח על העולם, אין גם ספק שהקב"ה גוזר מי יחיה ומי ימות, זו לא שאלה של השגחה. הנושא של השגחה פרטית היא לא נידון אם הקב"ה מסתכל ויודע, ולא אם הקב"ה מחליט האם האדם יצליח לעשות מה שיעשה או לא, כלומר, כשצייד מנסה לצוד, יש גזירה על הצייד וגם על הציפור אם הצייד יצליח או לא. כל עוד הדבר נתון לאפשרות טבעית ואין צורך לשנות עבורו את ההנהגה הטבעית. כלומר, הנידון שלא השגחה פרטית אינו אם הצייד יצליח לצוד או לא, זה ודאי נעשה בגזירת שמים. אלא נידון השגחה פרטית אם יזמנו לצייד ציפור מיוחדת שתעוף מן המקום הטבעי שלה, ותגיע במיוחד למקומו של הצייד בכדי שיצוד אותה, זה נושא של השגחה פרטית.
כלומר, השאלה של השגחה פרטית מצומצמת יותר, זו שאלה האם מתנהל בשביל כל אדם ואדם מערכת נפרדת של הנהגת הבריאה או לא. כלומר, על המשפט המובא לעיל בשם הבעל שם טוב יש דיון, האם "כל קש המונח על הארץ הוא בגזירת השי"ת שגזר להיות מונח שם", או שמא הנחת הקש במקום שהונחה נתונה לרוחות שהעיפו אותה לשם, אין הנהגה מיוחדת עבור כל דומם ודומם היכן הוא יהיה מונח בשביל התכלית המיועדת לו באותו מקום, אם אין השגחה פרטית על כל דומם ודומם ההנהגה היא הנהגה כללית של העולם.
אני חושב שהגדרת הדברים תובן יותר על פי העמדת ההסבר הנכון במאמר חז"ל נוסף שטועים בו בהקשר הזה, כתוב בחז"ל "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה שנאמר מה' מצעדי גבר כוננו ואדם מה יבין דרכו" (בבלי חולין ז, ב). משפט זה נפוץ מאד ומשתמשים בו לרוב, אך טועים בפשט המילים, תמיד ידיעת הפשט חשובה, אך במקרה זה העיוות בידיעת פשט המילים גורם לטעות חמורה. כוונתי למילה 'נוקף'. הפירוש הנפוץ למילה זו והשימוש שבדרך כלל מתכוונים כשואמרים 'נוקף אצבע' הוא, שהוא הזיז את אצבעו, לפי זה פירוש מאמר חז"ל הוא שאין אדם מזיז את אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה. המשמעות של הדברים שכל תנועה אפילו הקלה ביותר נעשית ללא מתוך בחירה אישית אלא על פי הכרזה משמים, וכמו שאומרים – הכל משמים.
אך זה טעות ואין זה פירוש המילים, 'נוקף אצבע', הכוונה 'נוגף אצבע', כלומר אצבעות רגליו של אדם לא נפצעות תוך כדי הליכה אלא אם כן מכריזין על כך מלמעלה [ראי בפירוש רש"י שם על דברי הגמרא]. המשמעות לפי זה שונה לחלוטין, לא מדובר כאן על מעשה מכוון של אדם, אלא על פציעה לא מכוונת תוך כדי מעשה אחר, על זה אמרו חז"ל שאין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה. כלומר הזזת האצבע אינה בהשגחה פרטית, היא נעשית בבחירתו של האדם, הפצע שנוצר באצבע היא גזירת שמים.
כעת נראה מה כתבו הראשונים בענין השגחה פרטית.
תחילה אביא על כך מה שכתב הרמב"ן (בראשית – פרשת וירא – פרק יח פסוק יט):
כי ידעתיו למען אשר יצוה- והנכון בעיני שהיא ידיעה בו ממש. ירמוז, כי ידיעת השם שהיא השגחתו בעולם השפל, היא לשמור הכללים. וגם בני האדם מונחים בו למקרים עד בא עת פקודתם. אבל בחסידיו ישום אליו לבו לדעת אותו בפרט, להיות שמירתו דבקה בו תמיד, לא תפרד הידיעה והזכירה ממנו כלל. כטעם לא יגרע מצדיק עיניו (איוב לו ז). ובאו מזה פסוקים רבים, כדכתיב (תהלים לג יח) הנה עין ה' אל יראיו, וזולת זה:
ויותר מפורש בדברי רבינו בחיי (שם):
כי ידעתיו. לשון גדולה ומעלה, מלשון (תהלים קמד, ג) "מה אדם ותדעהו", או יהיה לשון השגחה, כי ידיעת הש"י את האדם היא השגחתו בו, וכשאמר "כי ידעתיו" בא למעט שאר בני אדם שאינם צדיקים שאין ההשגחה בהם כמו בצדיקים. וצריך שתשכיל כי ההשגחה בעולם השפל במין האדם היא כללית ופרטית, ופסוק מלא הוא, שמצינו: (ירמיה לב, יט) גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני האדם לתת לאיש כדרכיו וגו', ובשאר בעלי חיים היא כללית לא פרטית רק בכלל כדי לקיים המין. וההשגחה הפרטית שבמין האדם נחלקה לשני חלקים: השגחה בו לידע כל פרטי מעשיו ומחשבותיו, והשגחה בו להגין עליו ולהצילו מן המקטגרים. ההשגחה בו לידע כל פרטי מעשיו, היא בכל אדם מישראל או מן האומות, כענין שכתוב: (תהלים לג, טו) "היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם", ההשגחה בו להצילו מן המקרים, אין זה בכל אדם ואפילו בישראל, כי אם בצדיקים שבהם, שהקב"ה מציל את הצדיקים מן המקרים ששאר בני אדם נמסרים בידם, ולא יעזוב את חסידיו ולא יגרע מהם עינו, אלא השגחתו בצדיק תמיד, לא תפרד ממנו כלל, וזה לשון "כי ידעתיו" שההשגחה בו ובשאר הצדיקים להצילם ממקרי בני האדם, וזה דעת הרמב"ן בפסוק זה כשתסתכל בו. ולשון "כי ידעתיו" דברי ה' הנודע לאבות, שהוא המשגיח והמטיב לאברהם שיצוה לזרעו אחריו לשמור דרך ה', הוא ה' הנראה להם באל שדי שלא נודע להם, וזה מבואר.
כתוב מבואר בדברי הרמב"ן ורבינו בחיי שהשגחה מצד הסתכלות וידיעה יש על כל העולם, בין על ישראל בין על אומות העולם. אבל השגחה פרטית "להצילו מן המקרים" היינו להנהיג עבורו הנהגה פרטית שיקרו דברים עבורו, זה אינו אלא לצדיקים.
וכן מבואר בדברי הספורנו (ויקרא פרשת תזריע פרק יג פסוק מז) לגבי נגעי בגדים שאינו קיים אלא בישראל כשהם במעלתם וזה לשונו:
כי האדם לבדו בנבראים הוא בעל בחירה וכאשר יתעורר להתבונן מציאות בוראו וגדלו וטובו אשר בו הוא רב חסד ואמת ובהם עושה צדקה ומשפט, ואחר שהתבונן והכיר זה ילך בדרכיו לעשות רצונו כרצונו הנה זה בלי ספק דומה לבוראו יותר מכל שאר הנבראים והוא התכלית המכוון מאת הבורא הממציא כאמרו וצדיק יסוד עולם. וכאשר לב הותל הטה את האדם מזה בהיותו נשמע אל הכח המתאוה הגשמיי בכל פעולותיו או בקצתם להתרשל מרצון בוראו או להתקומם עליו יהיה העונש עליו נצחי או בלתי נצחי כפי המשפט האלהי כאמרו כי לא אצדיק רשע (שמות כג, ז) וכאשר יקרה זה לאדם בשגגה שיוצא מאתו הנה יתיסר בממונו או בגופו כפי החכמה האלהית להעיר אזנו כאמרו ויגל אזנם למוסר (איוב לו, י) אמנם הנרדמים אשר לא (ידעו כלל ולא) התעוררו כלל לדעת דבר מזה והם כל בני הנכר ורוב האומה הישראלית זולתי יחידי סגולה הם בלי ספק תחת הנהגת הטבע והגרמים השמימיים הנכבדים מאותם בני אדם כשאר מיני בעלי חיים אשר לא תפול השגחה אלהית באישיהם אבל במיניהם בלבד כי בהם תשלם כונת הממציא יתברך.
מבואר שהשגחה פרטית אינה קיימת אפילו בבני אדם אלא ביחידי סגולה שבהם. ובביאור הדבר ביאר הרב אליהו אליעזר דסלר זצ"ל בספרו מכתב מאליהו (חלק ב עמוד 75. חלק ה עמוד 308) כי העולם נברא לתכלית של גילוי האלוקות בעולם, כשעל האדם מוטל התפקיד של הגילוי, ועם ישראל נבחר מכל בני האדם לעשות זאת, כשמתוכם יש שמקיימים תכלית זו יותר ויש מי שמקיימים פחות. זו כל המשעות של העולם ולשם כך הוא קיים. כל מה שנברא לא נברא אלא לתכלית הזו. בכדי שהתכלית הזו תתקיים, ותתקיים על ידי בן אנוש נצרך לברוא עולם שלם, כשחלק מן הקיום אינו אלא רקע למען התכלית הזו, צריך להיות עולם שלם של קיום בכדי שממנו יקום עם שמתוכו יהיו אלו שיקיימו את תפקידם לגילוי הזה. הגילוי הזה נעשה על ידי בני האדם כשמאורעות העולם מובילים את האדם ונותנים לו יכולת להוביל לגילוי הזה. כל מה שנמצא בתהליך של הגילוי כל מי שפועל וכל מה שפועל למען הגילוי הזה הוא הקיום שלו משמעותי יותר רלוונטי יותר, כל מה שאינו מוביל לגילוי הזה, לא משמעותי. הרמה של המשמעות משתנה, וככל שיש יותר משמעות לאדם או לדומם בשביל הגילוי הזה כך גם המשמעות של הקיום שלו יותר קיימת ובשבילו יש קיום, וממילא גם הקיום מובל למענו. זו השגחה פרטית.
אקח דוגמא שהבאת בשאלה, אדם הפסיד אוטובוס, והגיע מאוחר בעקבות שהפסיד את האוטובוס, האם זו השגחה פרטית? האם האיחור שלו קרה בגלל השגחה פרטית? אם נאמר שכן, נצטרך לומר שהאוטובוס הגיע בשעה מוקדמת יותר מהרגיל, הכביש היה פנוי או שהנהג החליט לצאת לפני הזמן, וכל זה קרה בשביל מי? בשביל זה שאיחר, ומה עם שאר נוסעי האוטובוס, האם כל מי שהיה אמור ליסוע באוטובוס הזה נמצא בהשגחה פרטית שעבורו בדיוק הסתדר האיחור הזה?
ובכן תלוי מי היו נוסעי האוטובוס. לשם מה הם נסעו, מה תכלית חייהם, האם הם עוסקים בגילוי האלוקות או לא. האם ההפסד של הנסיעה הזו משליכה על גילוי כבוד שמים או לא. אם זה משמעותי בשביל גילוי כבוד שמים יהיה ההפסד של הנסיעה הזו שייך להשגחה פרטית, אך אם אין שייכות בין נוסעי האוטובוס לגילוי כבוד שמים אין השגחה פרטית על הנסיעה הזו.
הבעל שם טוב יאמר שאין כזו מציאות, כל אדם עסוק בגילוי כבוד שמים גם אם הוא לא מכיר בכך כי כל מה שנעשה בעולם לעתיד יתברר כגילוי כבוד שמים, לכם הוא גם אומר שיש השגחה פרטית על כל דבר ודבר. אבל אם אין הדברים כן, ואין משמעות לכל מעשה של בני האדם לגילוי כבוד שמים אלא אם כן הם מכוונים לגילוי או על כל פנים חייהם מכוונים לגילוי הזה, אין השגחה פרטית אלא על מי שמוביל לגילוי הזה.
אם יארע משהו לאוטובוס אם לדוגמה יקרה תאונת דרכים ויושבי האוטובוס ייפצעו והנוסע שהפסיד את הנסיעה לא נפצע בעקבות שהפסיד את האוטובוס, זה ודאי אירע על פי גזירת שמים, כי כאן אריע גזירה משמעותית ליושבי האוטובוס, אבל אם לא אירע אירוע יוצא דופן ליושבי האוטובוס ואין זו אלא משמעות של איחור זמן של אלו שלא נסעו בו או שנסעו בו, צריכה להיות משמעות של גילוי כבוד שמים לנסועים עליו בכדי שתהא השגחה פרטית מעורבת באיחור הנסיעה.
יש נקודה חשוב נוספת בהקשר הזה. גם למי שיש השגחה פרטית, צריך לכלכל את צעדיו לפי דרכי הטבע, ולא להתייחס אל הקיום שהוא ודאי יתנהל על פי הנצרך לו. הרא"ה שהיה מגדולי הראשונים העיר על כך כבר בספר החינוך (פרשת כי תצא מצוה תקמו) וזה לשונו: לפי שעם היות השם ברוך הוא משגיח בפרטי בני אדם ויודע כל מעשיהם וכל אשר יקרה להם טוב או רע בגזרתו ובמצותו לפי זכותן או חיובן, וכענין שאמרו זכרונם לברכה (חולין ז ב) אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה, אף על פי כן צריך האדם לשמור עצמו מן המקרים הנהוגים בעולם, כי האל ברא עולמו ובנאו על יסודות עמודי הטבע, וגזר שיהיה האש שורפת והמים מכבין הלהבה, וכמו כן יחייב הטבע שאם תפול אבן גדולה על ראש איש שתרצץ את מוחו או אם יפול האדם מראש הגג הגבוה לארץ שימות, והוא ברוך הוא חנן גופות בני אדם ויפח באפיו נשמת חיים בעלת דעת לשמור הגוף מכל פגע ונתן שניהם הנפש וגופה בתוך גלגל היסודות והמה ינהגום ויפעלו בם פעולות. ואחר שהאל שעבד גוף האדם לטבע, כי כן חייבה חכמתו, מצד שהוא בעל חומר, ציוהו לשמור מן המקרה, כי הטבע שהוא מסור בידו יעשה פעולתו עליו אם לא ישמר ממנו, עכ"ל החינוך.
כלומר מוטל על האדם לנהל את חייו באופן מנותק מן התחושה הזו של השגחה פרטית. כלומר, אמנם הכל מושגח, ואמנם כל דבר נעשה על ידו יתברך, אבל מאידך, הרי הבורא ברא את העולם באופן טבעי, באופן שהוא מתנהל על ידי מעשי האדם, יתכן אמנם שרצונותיו של האדם וגבולות היכולת שלו נמצאים תחת השגחה פרטית, אבל הבורא נתן לאדם לפעול לפי רצונו, אם כן ודאי שהעולם צריך להתנהל באופן מנותק מן הידיעה שהכל מושגח. הרי ברור שעל האדם לעשות מעשים בפועל כאן בעולם בכדי להשיג בדרך הטבע את מבוקשו. כך הבורא ברא את הבריאה. אם כן האדם צריך להתנהל באופן שהוא משיג את מבוקשו. ולכן על האדם לנתק את עצמו מן המחשבה מה קורה בשמים, מה מכוון על ידי מעשיו ומה קבע הבורא. כי קביעת הבורא על מאורעות החיים כלולים מן הרצונות וההישגים שהאדם ירצה ויפעל להשיג. אם אדם ישב באפס מעשה, לא יקרה כלום. אסור לאדם לסמוך על נס. אדם חייב לפעול. ולרצות. ואדם גם צריך לקחת את מלוא האחריות על מעשיו.
פעמים רבות אנשים לוקחים את המושג של השגחה פרטית למקום של חוסר נטילת אחריות, חשוב לדעת שהאדם אחראי למעשיו. האחריות הזו זה אחד מן הדברים הגדולים שיש לנו, האדם יכול לפעול הוא משמעותי, אינו אלא כבובת מריונטה מתופעלת ללא יכולת לרצות ולבחור. הוא יכול לפעול ולעשות ולנסוק לשמי שמים, בידו לתקן ובידו חלילה לקלקל.
ביד האדם לפעול ולהגיע להיות חלק משמעותי יותר אם הוא רק ירצה. בידו לפעול שתהא עבורות הנהגה מיוחדת ואישית, אך אם הוא לא מקיים חיים של תיקון וקיום רצון ה' הוא לא זכאי להשגחה הפרטית הזו. הידיעה שאין השגחה פרטית על כל אחד אלא רק למי שזכאי לה אמורה לתת לאדם עוז ותעצומות לחפוץ להיות חלק מאלו המיוחדים יחידי הסגולה שזוכים להשגחה פרטית.
ובכן את כותבת שאת רוצה תשובה חד משמעית, חשוב שתדעי שלא כל דבר חד משמעי, ככל שמעמיקים יותר מגלים עוד רובד של עומק, ותמיד יש מה להתבונן ולדעת. אך כל זה לא אמור למוטט את הקרקע היציבה, אפשר לחשוב להעמיק ולברר, אך ישנם דברים שצריכים להיות ברורים. ובכן, הבורא מנהיג את העולם הכל קורה על ידו והעולם לא נתון למקרים, כל זה לא נוגע למושג ההשגחה הפרטית, שעניינו הובלה של הנהגה מיוחדת עבור אדם פרטי. כאמור אדם לא צריך לחיות בתודעה שדברים נעשים במיוחד עבורו, צריך לחיות בתודעה של אחריות, ושל רצון להשיג מעמד שעל ידו החיים יהיו חיים של גילוי כבוד שמים וממילא יהיו ראויים להשגחה פרטית, אבל אין שום טעם לחיות בתחושה שכל מה שקורה קורה עבור האדם הפרטי. זה עשוי לגרור את האדם לחוסר אחריות על מעשיו ואין בזה טעם וכאמור לא זו התודעה שצריך לחיות בה. מאידך גם שיטת הרמב"ם שכאמור היא שיטת יחיד כמעט לא אמורה לבלבל אותך, כמו בענייני הלכה אף שיש מחלוקות ושיטות רבות האדם לא אמור להיות מבולבל כי אמנם רבו השיטות, אך יש פסיקת הלכה. גם בענייני אמונות ודעות יש פסיקת הלכה ואם רוב הראשונים לא נקטו כהרמב"ם הלכה בזה כמותם וצריך להתמקד בשיטתם.
אך לא זו בלבד, צריך לדעת שלרמב"ם יש שיטה מקיפה מאד בעבודת ה' שיטה מיוחדת מאד שכוללת סוגיות רבות שדורשות מהאדם דרישה גבוהה מאד בעבודת ה', לא שייך להתמקד בסוגיא אחת של הרמב"ם ולאמץ אותה ולחיות על פיה, הרמב"ם בונה שיטה בעבודת ה' שמושתתת על מערכות של כמה סוגיות שבונות קומה שלימה של עבודת ה', לקחת סוגיא אחת ולחיות על פיה תוביל לטעות ובלבול. בכדי להבין את דבריו צריך לימוד מקיף של הרבה פרקים במורה נבוכים ולא נכון לנסות להבין נקודה מסוימת בלי להכיר את שיטת הרמב"ם באופן כללי יותר.
לכן הייתי מציע לך להאמין כתפיסה הרווחת בבית המדרש שכפי הנראה כך ההלכה. וכך צריכה להיות התפיסה והתודעה של החיים. זו תפיסה ברורה ומובנת, כאמור הבורא משגיח על כולם, אך הנהגה אישית פרטית קיימת רק עבור אלו המיוחדים שמקיימים חיים של גילוי כבוד שמים.
בסיום דבריי אני רוצה לומר לך שהכמיהה העצומה שלך לחיות את הקשר עם השי"ת בהשגחתו עלינו, היא ביטוי נאמן לגעגועים שלנו לד', המסע הזה-הבירור הזה, הוא בירור שכל יהודי צריך לחיות איתו ולעסוק בו, זה בירור של הקשר שמהווה את עצם הקשר עם בורא עולם. האמונה מתבטאת בעצם הרצון והכמיהה והגעגוע. המציאות עצמה בה האדם מודע להנהגת הבורא את העולם צריכה לנסוך בך מנוחת הנפש וביטחון. ההעמקה והבירור של רמת ההשגחה ודרכי הנהגת הבורא את הבריאה אינם אלא דרך של חיבור ובירור של הקשר של כנסת ישראל עם הקב"ה כאשר קשר זה גופו אמור לנסוך באדם בטחון ומנוחת הנפש.
ראויה את להיות במנוחת הנפש עשרת מונים יותר ממי שסוגיית ההשגחה הפרטית מסודרת אצלו כמשנה סדורה, אך מונחת אצלו בקרן זוית ואינה בוערת בו. והרבה פעמים השאלות הבוערות מלאות אמונה ויש לשמוח בהן
טרם אחתום את התשובה אני חוזר על מה שפתחתי בתחילת דבריי הסוגיא עמוקה ורחבה מאד, אין בדברי אלא הצצה בעלמא לסוגיא הסבוכה הזו, אקוה שדברי יועילו לך, אם תרצי לברר את הסוגיא יותר תוכלי לשאול עוד במייל המצורף.
בברכה מרובה
שלמה
