בית קשה והורים מתמודדים-מה לספר לחברות מכל זה?

שאלה:

שלום אני בת 16 בכתה י. הייתה לי ילדות לא פשוטה בכלל, אמא שלי עם מחלה קשה , אבא שלי עם בעיות שתיה והתמודדויות נפש, וגם שאר המשפחה שלי לא רגילה בלשון המעטה. קיבלתי המון ביקורת מהורי , ומה שלא עשיתי כדי להיות בסדר , עדיין מאוכזבים ממני, והמצב לא השתנה, ולא נראה שהסבל שאני עוברת ישתנה. חברות שלי מהכיתה לא יודעות על המשפחה שלי כמעט כלום כי אני לא מספרת להם כי אני מאוד מתביישת בהם עכשיו חברה שלי עברה לגור בשכונה שלי ואני בחרדות נוראיות שהיא תגלה מי המשפחה שלי. בעבר היתה לי חברה שהיתה מסבירה לי כמה אני מסכנה ושאסור שאף אחת תדע מה הולך אצלי בבית והיא גם הייתה דואגת להדגיש לי כמה היא מרחמת עלי…
בסופו של דבר השם עזר לי והשתחררתי ממנה והלכתי למאמנת אישית שהעלתה לי את הביטחון העצמי אבל לא לגמרי כי לא סיפרתי לה על הרקע שלי. לאט לאט נכנסתי לחבורה חדשה וביססתי את עצמי שם.
הריכולים של ה"חברה" הקודמת לא הגיעו אל הבנות האלה[אני מקווה]ואני פוחדת שמה שקרה עם ה"חברה" הזאת יקרה עכשיו גם עם מי שעברה לגור לידי. בנוסף אני מתלבטת אם לספר לחברת על המצב בבית ואני יודעת שתגידו לי לומר להם את האמת ושרק יעריכו אותי שאני מתמודדת, אבל זה פשוט לא אפשרי מבחינתי כי יש לי תדמית מושלמת .
אני גם לא רוצה שירחמו עלי ויחשיבו אותי לפחות שווה ,וזה כבר קרה לי כ"כ הרבה פעמים כשהייתי קטנה שדחו אותי וצחקו עלי וקטלגו אותי בתור הבת של הההיא החולה ולא שיתפו אותי במשחקים ובעיקר גרמו לי להרגיש שונה ולא שייכת
אבל מצד שני אני חיה בלחץ בלתי נסבל של להסתיר ואני ממש לא יודעת איך להמשיך ולא נראה לי שהמצב הולך להשתנות בזמן הקרוב.
עוד דבר שממש מציק לי זה שלכל החברות שאני באה אליהן אני רואה אותן מדברות עם אמא שלהן ומתייעצות אתה וזה מדגיש לי עוד יותר את החיים הלא נורמאליים שלי ואני רואה את איך הבתים שלהן מתנהלים ואני ממש מקנאה ,ואני יודעת שלכל אחד יש את הניסיון שלו ואולי יש דברים שאני לא יודעת אבל זה מרגיש לי כאילו אני צריכה להתאמץ יותר בשביל כל דבר, אני צריכה לדאוג לעצמי אין לי מי שינווט אותי, אני ילדה הורית. בזמן שלכולם מסביבי יש הורים, אני זאת ששומרת על ההורים שלי. למסיבת סיום לא הגעתי, כי אני לא צריכה עוד בושות.
אני מרגישה יתומה חיה. אבל קצת שונה. כי ליתומים צריך לעזור, ועלי צריך לצחוק. יתומים לא אשמים בכלום, ואני אשמה בהכל.
במשך השנים פיתחתי דפוס אישיות מרצה. וכנראה בגלל זה אני נהיית תלותי באנשים ובתגובות שלהם ובמה שהם חושבים עלי.
אשמח אם תעזרו לי להשתחרר מהצורך באישור של אחרים.
אשמח גם אם תוכלו לעודד אותי ולתת לי תקווה. אני חרדית ומאמינה שהכל לטובה ובסוף אני יצמח מהקושי, אבל אני לא באמת מרגישה את זה ואני די מיואשת וקשה לי להאמין שהסיוט שאני עוברת יגמר מתי שהוא. תודה רבה.

 

 

שלום, שואלת יקרה,

את כותבת כל כך יפה ובבגרות שקשה להאמין שאת בסה"כ בת 16 את מכירה מושגים מתחום הפסיכולוגיה כמו "ילדה הורית", "דפוס אישיות מרצה" ו"צורך באישורים" וגם יודעת לאבחן את המקום שלך בין כל המושגים האלה. ניכר שאת בחורה מאוד חכמה, שמצליחה בדרך כלשהי ללכת בין הטיפות ולשחק משחק כפול לאורך שנים. ואת גם מבינה שיש לזה מחירים.

וגם מבחינה אמונית נראה שאת יודעת להסביר את המצב, כשאת אומרת שאת יודעת שבסוף את תצמחי מהקושי. ועוד דבר, את מאוד מחוברת לרגשות שלך ויודעת להגדיר ממש טוב מה את מרגישה ולמה ואיזה סגנון אישיות זה מייצג. אני כל כך מתרשמת מההבנה והניתוח שלך את המצב כאילו היית אשת מקצוע לפחות בת 30.

ועם זאת, את מתמודדת עם מציאות קשה ומורכבת מאוד. ונשמע שהיא קשה לך. שהתמודדת איתה הרבה מאוד זמן לבד ושאת כבר קצת עייפה.

אז קודם כל אני רוצה להגיד לך שאת גיבורה ושלא כל אחד היה יכול להתמודד עם ניסיון גדול כזה, שגורר אחריו ניסיונות רבים נוספים. קודם כל כל הכבוד לך על זה שאת בכלל מצליחה לחיות חיים יחסית נורמליים בתוך כל זה ועוד יותר מזה, לגבש לעצמך חבורה שבה התדמית שלך מושלמת.

אבל מצד שני את נשמעת מבולבלת ובעיקר סחוטה מהעול הכבד שעל כתפייך. אז הדבר הראשון שרציתי להגיד לך הוא לא לעבור את זה לבד. כתבת הרבה במכתב שלך את הצדדים השונים. אתייחס אליהם עוד מעט. אבל בתור הצעה התחלתית- אני חושבת שאת צריכה מבוגרת אחראית שתעזור לך להתמודד. שתעזור לך לנתח את המצבים ולהחליט מה לעשות. ואפילו יותר חשוב מזה, שתוכל להקשיב לך ולשמוע את המצוקות שלך. כמו שכתבתי, את בחורה חכמה מאוד, וגם בוגרת מאוד. יש לך כבר הרבה תשובות מתוכך, אבל התשובות האלה לא מיושבות על הלב שלך כ"כ כל עוד את היחידה שאומרת וגם שומעת אותן כל הזמן. כשחולקים את הדבר עם מישהו מבחוץ אפשר לקבל פרופורציות אחרות. כתבת שהלכת לאימון אישי אצל מישהי, אבל היא לא ידעה על כל הרקע שלך… זאת אומרת שלא סיפרת לה את הדבר העיקרי שאיתו את מתמודדת… האם יש לך מישהי, אולי דודה, אולי מורה, אולי מטפלת מקצועית כמו פסיכולוגית שאת יכולה להתחבר אליה יותר?

אני כותבת מבוגרת אחראית כי אני מבינה מה שאת אומרת, שקשה לסמוך על חברות בגיל הזה. הן בעצמן עדיין מעצבות את האישיות שלהן ולא בטוח שהן יהיו קרקע יציבה מספיק בשבילך. מצד שני, זה שנכווית פעם אחת או אפילו כמה פעמים בתור ילדה, זה לא אומר שעכשיו לא תוכלי להחשף בפני אף חברה ושכולן הן לא הגונות ורעותכמו ה"חברה" ההיא. לגבי בנות הדודות שלך, זאת באמת חוויה קשה מאוד מה שהן עשו לך. אבל מצד שני, זאת היתה ההתנהגות שלהן בתור ילדות קטנות, שאולי פחדו מהמצב או היו נבוכות ממנו. אולי הן מאוד מתחרטות על מה שעשו אבל לא יודעות איך לתקן…

אני לא מנסה להצדיק אף התנהגות שלילית ולא הוגנת. זה ממש לא צריך לעניין אותך המבוכה או הרוע של אחרים. כי את זאת שבסדר פה ואת זאת שמתמודדת. אני אומרת את זה כדי שתדעי שכשאת חיה בתחושות האלה שאי אפשר לסמוך על אף אחד ושאת צריכה להסתיר כל הזמן, זה גובה ממך מחירים ענקיים. זה עושה את העולם שאת חיה בו למקום רע ומפחיד. את מקבלת מזה את ההרגשה שרק בעולם ההצגה שאת מציגה מול החברות החדשות שלך הכל יכול להיות טוב ונפלא, אבל בעולם האמיתי זה לא באמת ככה. זאת תחושה קשה מאוד לחיות בה והיא גם לא נכונה. גם בעולם האמיתי, בעולם של התמודדויות יש מקומות יפים וטובים. ויש אנשים שאפשר לסמוך עליהם גם במצבים קיצוניים.

את כל הדברים האלה יכולה לשקף לך מישהי מקצועית. מישהי כמו מאמנת אבל שלמדה יותר זמן את התחום, כלומר פסיכולוגית או עובדת סוציאלית בטיפול פרטני. ובעיקר מישהי שתוכלי להיות פתוחה איתה ולספר לה את כל ההתמודדויות שלך ולא רק את החלק הקטן.

ההסתרה גובה מחירים כבדים גם מאנשים מבוגרים. יש כנסים שעורכים בתחום בריאות הנפש שמדברים על הסטיגמה של אנשים מתמודדים ועל המחיר של ההסתרה מהחברה. אני לא אומרת שאת צריכה לספר לכולם, אבל זה שלפחות מישהו אחד ידע זה ממש קריטי. ואפילו הייתי אומרת בנוסף כמה חברות קרובות שאת סומכת עליהן. הדחייה שעברת בגיל צעיר לא חייבת לחזור עכשיו. האנשים גדלים ומתבגרים עם השנים. אבל חשוב שתעשי את זה בליווי של אשת מקצוע.

אני אגיד לך גם שיכול להיות שבהתחלה יחשבו שאת פחות שווה או ירחמו עלייך. אבל זה רק מכיוון שאנשים לא מכירים מצבים כאלה ולא יודעים לשייך אותם לשום דבר שיש להם דעה עליו. זה בא ממבוכה וחוסר ידע. אבל זה שאת נפגעת מזה (עד כמה שזה לגיטימי מאוד וברור!) זה קשור לחוסן הפנימי שלך. ככל שתיבני את עצמך יותר מבפנים (דוגמת התהליך שעשית עם המטפלת הזאת) תוכלי להבין שאת לא פחות שווה ושלא צריך לרחם עלייך. אלא את מתמודדת עם דברים קשים ואת גדלה מהם. וככל שאת תרגישי ככה, זה מה שתשדרי החוצה. אבל שוב, זה דבר שכמעט בלתי אפשרי לעשות לבד. ולכן אני ממליצה לך לדבר עם מישהי.

הדברים שאנחנו חושבים על עצמנו והדרך שבה אנחנו מספרים לעצמנו את הסיפור שלנו קובעים הרבה את מה שאנחנו משדרים כלפי חוץ. ובאופן דומה, בלי לשים לב, אנשים קולטים את זה מאיתנו ומשדרים לנו את אותו תדר. לדוגמא, מישהי שמתביישת בכך שהיא נמוכה, ויש לה קושי מאוד גדול עם זה, תגלה לפעמים שחברות שלה משתדלות לא לדבר לידה על עניינים של גובה או בגדים כדי לא להעליב אותה. איך זה קורה? כיוון שהן מרגישות שזה נושא רגיש אצלה, הן מרגישות שזה מדליק נורות לא נעימות, אז אוטומטית הן לא מדברות לידה. ואולי גם מרחמות עליה. אבל מישהי נמוכה שעשתה עבודה עם עצמה והיא שלמה עם זה יחסית ולא נפגעת, משדרת החוצה ביטחון עצמי וקלילות בנושא, וכך גם חברותיה מרגישות בנוח לדבר על הכל לידה.

השאיפה שלנו היא שלא נהיה רגישים לכלום כי הכל יהיה פתור אצלנו (גם הדברים שהם קשים מאוד באופן אובייקטיבי) וכך גם נהיה בסדר עם כולם ולא נהיה מאויימים ממה עלולים להגיד לידנו או עלינו.

זה בדיוק הצורך באישורים שדיברת עליו. ככל שאנחנו מרגישים יותר טוב עם עצמנו, יותר בסדר ויותר רגועים בינינו לבין עצמנו, כך גם נצטרך פחות אישורים מהסביבה. לא מזמן אירחתי חברות לשבת והרגשתי שעשיתי עבודה טובה מאוד באירוח הזה. היה מלא אוכל ב"ה, הכל היה נקי ומסודר והיתה אווירה טובה. בסוף השבת ליוויתי אותן החוצה והרגשתי שאני צריכה עוד מחמאות על כל ההשקעה שלי…

שאלתי- "נו, נהניתן השבת?"

הן אמרו: "כן, היה מצויין!"

ואני לא הפסקתי: "כן? היה מספיק אוכל? מספיק סוגים?"

והן אמרו: "כן, ממש נפלא. תודה רבה!"

ואז שאלתי: "והכל היה נקי, מסודר, ריח טוב?"

"כן, ברוך ה', נהננו מאוד"….

ואז שאלתי "והאווירה היתה טובה?…"

אז אחת מהן אמרה לי: "תגידי, אולי תעמדי כאן ברחוב ותקבצי נדבות של מחמאות?"

כולנו צחקנו ואני הבנתי מזה שהן הבינו שמשהו בתוכי היה חסר. באמת ידעתי במאה אחוז שהשבת היתה מושלמת ב"ה ושהשקעתי המון. אבל עדיין הייתי צריכה עוד ועוד אישורים ומחמאות על כך כדי שארגיש טוב עם עצמי.

את מבינה? הדבר הכי טוב הוא שאנחנו נוכל להרגיש טוב גם בלי האישורים מבחוץ כיוון שיהיה לנו ברור שאנחנו טובים. ואת זה אפשר לעשות ע"י זה שמשנים לאט לאט את תפיסת העולם. אני מאוד מאמינה שזה יכול להצליח בטיפול.

כשאת תרגישי טוב עם עצמך ועם מצבך, אז גם אם חברה לידך תצחק או תרחם או תגיב בתגובה מוזרה אחרת, את תדעי שזה ממש לא קשור אלייך כי את בסדר. אלא זה קשור לזה שהיא לא מכירה מצב כזה ולא ידעה איך להגיב. זה נקרא "נפרדות". להיות נפרד מהתגובות של הסביבה, כי באמת מה שהסביבה מגיבה לא אומר כלום עלייך אלא עליהם. באיזה מצב הם נמצאים.

אני רוצה להמליץ לך על המרכזים של עזר מציון. בתוך עזר מציון יש מרכזי ייעוץ למשפחות. הכוונה למשפחות של מתמודדים עם בעיות נפשיות. אלה הטלפונים שלהם (יש יותר פרטים באתר "מרכזי ייעוץ למשפחות- עזר מציון"):

  • ירושלים: 073-3952205.
  • בני ברק: 073-3956218.
  • מודיעין עילית: 073-3956218.
  • ביתר עילית: 073-3952205.

יש להם בין השאר עובדות סוציאליות שעוזרות בדיוק בהתמודדויות האלה. וזה בחינם. יש להם גם קבוצות לנשים, אם זה יתאים לך. זה מקום טוב להתחיל. הייתי ממליצה לך על טיפול פרטי אבל אני לא יודעת אם יש לך כסף לממן את זה.

לגבי ההתלבטות אם לעבור לסמינר עם החברות שלך או חברות אחרות, אני חושבת שזאת שאלה קטנה יחסית בתוך ההתלבטויות. כיוון שאם תעברי אם אותן חברות תצטרכי לדעתך לחיות חיים כפולים. אבל מה יקרה אם תעברי בלעדיהן? האם לחברות החדשות תציגי את מי שאת באמת? בחורה חזקה וחכמה שמתמודדת עם דברים לא פשוטים? או שגם שם תהיה לך תדמית מושלמת אבל אז תהיי באותו מצב?

אני חושבת שבעניין הזה את צריכה להחליט לפי עד כמה את אוהבת את החברות שלך ומרגישה שהן בנות טובות בשבילך. זאת הזדמנות לעשות שינוי אם את מרגישה צורך בכך, אבל אם טוב לך איתן אולי כדאי לך לשמור עליהן.

ולבסוף, רציתי להתייחס לעניין האמונה. באמת את צריכה להתאמץ יותר בשביל כל דבר, לפחות יותר מרוב החברות שלך. את צודקת שאין לך עוגן חשוב מאוד בחיים של ילדה, שזה ההורים שלה. את צודקת שזה באמת נראה לנו לא פייר. אם היית שואלת אותי אני לא הייתי ממליצה לקב"ה לשים אותך במצב כזה. אבל באמת אנחנו ממש לא יודעים למה אנחנו צריכים לעבור כל דבר כאן. אולי בהמשך תגלי. ברור שתדעי יותר ממה שאת יודעת עכשיו כי עם החיים מתבהרים דברים. ואולי תדעי רק אחרי 120 שנה למה היית צריכה לעבור את כל זה. אני מבינה שאת יודעת את זה שהכל לטובה. בכל זאת, לא תמיד הידיעה שהכל מושגח בהשגחה הכי מדוייקת והכל לטובה עוזרת לעבור תקופות קשות. אני חושבת שאנחנו צריכים לפעמים לסלוח לעצמנו שאנחנו מרגישים מיואשים או מתוסכלים. זה נורמלי שבזמנים קשים אנחנו לא נהיה הכי מחוייכים ושמחים. אנחנו בהתמודדות! זה שאנחנו עוברים יום אחרי יום זה כבר דבר גדול מאוד! זה בסדר גמור.

אני רק רוצה להגיד לך, שבכל ניסיון יש את הניסיון עצמו, ויש את החלק של איך אנחנו מקבלים את זה. לפעמים אדם מעמיס על עצמו חלקים בניסיון שלא היו חייבים להיות שם. לדוגמא, לפעמים אדם צריך לעבור מחלה נוראית, שזה ממש לא תלוי בו אלא גזרת שמים. אבל אם הוא בוחר לדוגמא לעבור את זה בלי משככי כאבים ולסבול מכל רגע ורגע, זה לא בטוח שזה היה חלק מהגזרה שלו. אם אדם סובל מגימגום זה אולי מה שנגזר עליו. אבל אם הוא יבחר לבודד את עצמו מהחברה כיוון שהוא כ"כ מתבייש, זה כבר לא בטוח חלק מהגזרה שלו. אני חושבת שלפחות את החלקים שלא נגזרו עלינו, לא נגזור על עצמנו. בידוד חברתי הוא אחד הדברים הקשים ביותר לאדם. לפעמים הרבה יותר מהניסיון עצמו.

ולגבי הניסיון עצמו- תדעי בשכל, כמו שאת יודעת כבר, שבסוף את תצמחי מהקושי. ועוד יותר מזה, בסוף את אפילו תודי לקב"ה ששם אותך במצב הזה. אבל זה בסדר שאת מרגישה עכשיו שזה סיוט שלא נגמר. זה כמו אדם במדבר, על סף התעלפות מרוב חום והתייבשות. זה נכון שהוא יודע שהחילוץ בדרך והוא לא ימות. אבל זה גם נורמלי ובסדר גמור לדעת את זה רק בשכל, בעוד בגוף ובנפש הוא מרגיש שהוא כמעט מת. בסוף, כשהוא יגיע לחוף מבטחים הוא יתאר את זה לעצמו כחוויה לא נורמלית לספר לילדים. אבל בינתיים…

בע"ה יגיע יום שתסתכלי אחורה ותשמחי מאיך גדלת ואיך לא ביזבזת את הזמן בעולם הזה על כלום אלא על גדילה עצמית מדהימה. את תתגאי בתקופה הזאת שהצלחת לעבור אותה. ואולי יגיע יום שתוכלי לעזור לעוד הרבה אנשים בזכות כל מה שעברת. כל האנשים הגדולים באמת שאני מכירה עברו התמודדויות קשות מאוד בחייהם. וזה ידוע שזה בדיוק מה שגרם להם להיות גדולים.

את גיבורה ואת עוברת דברים קשים. אבל יש לך את הכוחות והחכמה לנווט את עצמך בדרך טובה.

אני מאחלת לך הרבה הצלחה. ואם תרצי עוד עזרה או שאלות תרגישי בנוח לפנות אליי.

בהצלחה רבה!

נעה עינב

גם לכם יש שאלה?

משהו מעיק על לבכם ואין לכם את מי לשתף? אתם מתמודדים עם קושי אבל מתביישים לשאול? כאן אפשר לשאול הכל!

השאלה תפורסם באתר רק אם תרצו בכך, ואם היא תאושר על ידי הוועדה הרוחנית (רוב התשובות שנשלחות אינן מפורסמות באתר). 

יש לך מה להוסיף?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות נוספות באותו נושא:

חרדה מעבודה

הי אני אישה נשואה בת 26 ואמא לילד. אני לא עובדת כבר שנה ויש לי חרדה מטורפת כל פעם שיש הצעת עבודה. היו עבודות שהצלחתי ללכת יום אחד ועזבתי. ברב

קרא עוד »

מי אני בכלל? בשביל מה אני חי?

שלום וברכה! קודם כל תודה רבה על האפשרות לשאול ולהתייעץ. היו ברוכים! אני בחור ישיבה בן 19. ולאחרונה אני מרגיש שאני מסתובב בעולם חסר מנוח! אין לי מושג מה הכדור

קרא עוד »
דילוג לתוכן