למה אנחנו צריכים לשבח את הקב"ה כ"כ הרבה?

שאלה:

ישיחנה שלום
יש לי שאלה שמטרידה אותי
למה אנחנו צריכים לשבח את הקב"ה כ"כ הרבה? הרי הוא לא בנ"א,
הוא לא צריך את זה. למה אנחנו צריכים כ"כ הרבה.
מבינה שא"א רק לבקש, אבל כל פעם בתפילה, ובעיקר בימים נוראים שיש מלא שבח, שגם חוזר על עצמו, זה ממש קופץ לי, כאילו למה אני עושה את זה.
וזה לא שאני לא רוצה לעשות את זה, אבל אני מרגישה שאני אומרת הרבה ובלי להבין וזה כאילו סתם.
זה לא ממקום של התרסה או חוסר רצון, ממש לא! אין לי שאלות על ה' ואני אוהבת אותו באמת וברור לי שחלק מהקשר שלנו איתו זה שבח.
רק זה לא ברור לי, מה זה עושה לו שאנחנו משבחים אותו, ולמה מוקדש לזה כ"כ הרבה. אנחנו אומרים ואומרים וממלמלים, והרבה קטעים בכלל לא מבינים, אז מה זה כל זה?

 

שלום רב

בשאלתך המצוינת את מבטאת את מה שחשים אנשים רבים ביחס לשבחים הממלאים את הסידור, המחזור והתהלים. יש ושאלה זו מנקרת במוחם בגלוי, ויש שרק בתת-הכרתם שואלים… יישר כח גדול על העלאת השאלה!

ובכן, ראשית אקצין את השאלה. במה שכתבת יש הרבה הסתייגויות, כמו: "למה אנחנו צריכים כ"כ הרבה", "זה לא שאני לא רוצה לעשות את זה", "ברור לי שחלק מהקשר שלנו איתו זה שבח" וכו'. אני מבין את העדינות ויראת השמים שמביאה לאותן הסתייגויות. אבל לצורך הדיון אציג את השאלה בצורה חותכת כדי לאחוז את השור בקרניו:

למה צריך בכלל לשבח את ה'?

האם זה בשבילו? האם אנחנו מחדשים לו משהו באותם הילולים?

או אולי בשבילנו – ואם כן, מה זה נותן לנו?

א.

ניתן להאריך בנושא רחב ועמוק זה ולארוג יריעה רחבת ידיים, עם ציטוטים רבים מחז"ל וקדמונים. אך החלטתי לקצר (באופן יחסי) ולכתוב בתמציתיות את הנקודה המרכזית לעניות דעתי, כפי מה שלמדתי והבנתי מחז"ל ומרבותיי.

[בראשית הדברים נקדים שאין אנו עוסקים במושג ה"הודאה" על הטובה שקיבלנו מה', ששייך למערכת הכרת הטוב, אלא במושג "הלל ושבח" אל מול גדלות ה'].

הבה א"כ ניגש ישר אל הנקודה, מה הענין בדיבורים המשבחים את ה' כמה שהוא גדול ומיטיב. ואגב נעמוד על שאלה נוספת, מדוע את דברי השבח אנו מקדימים לבקשות ("לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל". ע"ז דף ז, ב), הלא זה נראה כמין חנופה ח"ו, שלפני שמבקשים "מפרגנים"… (אדם מקבל צלצול טלפון מחבירו, וכשהוא עונה חבירו מתחיל להלל ולשבח אותו, מיד קוטע אותו השומע ואומר: תיגש ישר לעניין – איזו טובה אתה רוצה ממני…)

הכותרת של דברינו היא: השבחים וההילולים הם עבורנו, וגם עבור הקב"ה, וכמו שנסביר.

מתי אני "משבח", "מהלל"? לא די בידיעה שיש בי אודות גדלות ורוממות. רק כאשר אני נפגש בגדלות, והיא נוגעת בי, אזי היא מעוררת בי הד ותנועה פנימית של התפעלות אשר יוצאת החוצה בדמות הלל ושבח. איני יכול להשאר אדיש, כי משהו נפלא עובר מול עיניי וגלי לבי מתרוממים אל מולו. כשאני מהלל ומשבח אני מזדהה עם אותה גדלות, מוצא בי 'צד השווה' עימה. כמו שנאמר "מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו" (משלי כז, כא) – האדם נבחן כפי מה שהוא מהלל (ראה שערי תשובה ג, קמח). כלומר התנאי הבסיסי של הילול, הוא, שכבר יש לי בלב משהו שפונה אל אותה גדלות. אם אני ריק ממנה לגמרי, לא אוכל להתפעל אל מולה.

בנוהג שבעולם אנו רואים, שני אנשים פוגשים אמן בעל שם בתחום כלשהו, או חכם מובהק בשדה מסוים, – אחד יתפעל ויתלהב, והשני לא יבין מה יש כאן לראות… השבח וההלל תלוי בכך שה'אנטנה' הפנימית מכוונת לאותו תדר. כשאיננה מכוונת לשם, המקלט דומם, הלב לא נע ולא זע.

מבינים אנו אפוא, שהיכולת להלל ולשבח את ה', היא רק מפני שאנו בעלי צלם אלקים, ויש לנו מעין אותה גדלות, או שלפחות שואפים אליה.

זו התועלת מדברי השבח וההלל שיוצאים מפינו. בכך אנו נותנים ביטוי לחיבור אל אותה גדלות, ומחזקים את ההזדהות הפנימית עמה. לפעמים אנו משבחים את ה' על כך שהוא מיטיב, ובכך מתחברים אל כוח ההטבה. ולפעמים אנו משבחים את ה' על גדלותו וכוחו, ובכך אנו מתחברים לעצם הדבר שיש אלוקים בעולם שלנו. ההלל והשבח הללו הם ההד שמתעורר בנברא העומד מול בוראו ומבחין בעוצמתו האינסופית. שוב, לא כדבר רחוק ממני, אלא כמשהו שנוגע בי. אותה אינסופיות מרגשת אותי, כי אני אותו נברא (או: אנחנו העם) שמולו הוא מגלה את אלוקותו וכוחו.

[כמה נפלא לראות לפי דברינו – שבברכה הראשונה בשמו"ע, כל השבחים על הקב"ה הם בדברים שקשורים לאבות ('ברכת אבות'!), וגם ה'גדול הגבור והנורא' מוקבלים ל'אלקי אברהם יצחק ויעקב'. אין אנו משבחים אותו כלל כ'בורא שמים וארץ' וכדומה, כי העיקר בשבח ובהלל הוא המקום שגדלותו יתברך נוגעת בנו, וזה כמובן מה שהיו האבות מרכבה למידות הקב"ה, ואנחנו הנכדים שלהם, על כן גילוייו הנפלאים של הקב"ה, עוברים דרכנו.]

ישנה אלוקות בעולם, היא פועלת, נוכחת ומשפיעה. בני האדם גם הם ישנם בעולם, פועלים ועושים. האם יש השקה ביניהם? האם האדם חש באותה מציאות אלוקית שממלאת כל עלמין וסובבת כל עלמין? או שמא מדובר בשני קווים מקבילים שלא נפגשים…

איך נדע אם כן או לא?

נקשיב לשיחו ושיגו של האדם. אם הוא מבטא שבח והלל לה', אות היא שהוא מבחין בטוב האלוקי, וחש שזה נוגע בו (בהיותו צלם אלקים!). מאחר והוא מבחין באור וביופי שפורט על נימי לבו, איננו יכול להשאר שוה-נפש ומפיו יוצאים דברי הלל ושבח.

ב.

זו הסיבה שמקדימים שבח לבקשה. וצריכים כאן להעמיק:

כשאנו מבקשים מה' את צרכינו, מה אנחנו עושים? הרי ה' יודע מה חסר לנו, ומה חידשנו בתפילתנו? אלא שבבקשה ובתחינה אנו באים להמשיך את הטוב האלוקי אל תוך העולם החשוך שלנו. משום שאיזה דבר מעכב את ההטבה? ההסתר פנים של ה' והעובדה שאנו בעולם החושך שיש בו גורמים שונים שמעכבים את חסדיו מלהגיע ליעדם. התפילה בונה גשר מעל ההסתרה.

הבקשה נועדה להעמיד את ההכרה שהטוב מגיע ממנו, ומעבר להכרה בעלמא יש בה פעולה אקטיבית של פנייה והיתלות, שאנו תולים את עצמנו בו, ובכך מדלגים מעל ההסתרה שכביכול צרכינו תלויים בגורמים כאלה ואחרים, אל ההכרה שהכל מה'. אותה הכרה ואותה תליית-עצמנו-בו ממשיכות את החסד האלוקי אל תוך החושך של העולם, ומביאות למילוי משאלותינו לטובה.

מובן אפוא שההקדמה לבקשה היא שבח והלל, שכאשר אנו מספרים בשבחו של מקום, זה כבר תחילת פיזור החושך והערפל של העולם, כי ההילול שלנו הוא כמו תיבת תהודה אשר מהדהדת את חסדי ה' בתוך ליבנו. בוודאי שזו פתיחה טובה לבקשה (שהיא כאמור השלב השני האקטיבי, של פנייה אליו ותליית עצמנו בו).

[אם נרצה להכנס יותר לפרטים, הרי שהשבח וההלל לה' כוללות כמה הבחנות. אנו משבחים אותו שהוא רוצה לתת ומעוניין להיטיב. אנו גם משבחים אותו שהוא יכול להיטיב, בכוחו הוא. וכן אנו משבחים אותו על הבלעדיות שלו, שאין מישהו אחר שיכול לעשות זאת במקומו. ושלש בחינות אלה הן ג' ברכות ראשונות (אבות – רצון להיטב. גבורות – יכולת. קדושה – בלעדיות), כמו שמבאר הרשב"א בחידושי אגדות לברכות לב, א].

זה בקיצור ביאור המושג "שבח והלל".

ג.

ה'נפקא מינה' מההסבר שהצענו היא, שהלל ושבח באים כאשר אדם מתפעל ומוצא שהקולטן הפנימי שבו רוטט אל מול אותה גדלות. כלומר, גם בי יש גדלות מעין זו, או לפחות שאיפה לכך. במקום שאין לנו נגיעה ואיזו הזדהות עם מעשי ה', בעיקר במקום שמתגלה מידת הדין הקשה, אנו פשוט מתעטפים בשתיקה ולא פותחים את הפה (אגרא דבי טמיא שתיקותא [-שכר בית האבל, שתיקה], ברכות דף ו').

נמצינו למדים שהשבחים שאנו אומרים בסידור התפילה, נועדו לקרב אל עינינו את האלוקות הרחוקה כביכול, ולהראות לעצמנו כיצד טובו נמצא בכל מקום: בעולם הטבע (הללו את ה' מן השמים, מן הארץ); בהיסטוריה האנושית, ובפרט של כלל ישראל (ויתהלכו מגוי אל גוי לא הניח לאיש לעשקם); בהשגחה פרטית (יתום ואלמנה יעודד ודרך רשעים יעות); וכו' וכו'.

מה יוצא מזה? כך ה' מתקרב לעולם. כך ה' נמצא כאן.

בשביל מי זה נועד? ראשית בשביל שהאדם יראה, יתפעל, יזדהה, וישפר את תיבת התהודה הפנימית שבו (וזה מה שכתבנו ב'כותרת' שהמטרה היא בעבור האדם). שנית בשביל מערכת היחסים בין ה' לעולם, בזמן שבני האדם משבחים ומכירים בגדלותו ובטובו, זה עצמו מביא להתגברות גילוי גדלותו וטובו, ומהדק את ההתחברות שלו לעולמנו (וזה מה שכתבנו ב'כותרת' שהמטרה של ההילולים היא גם עבור הקב"ה, דהיינו שעל ידי זה מתחזק החיבור של הענין האלוקי אל העולם, ותכניתו להיטיב מתממשת). [והאריכו בספרים שהמטבע "ברוך" ששגור בתפילתנו הוא להכריז שה' מקור הברכות ובכך פתחנו את הבריכה העליונה להשפיע לעולמנו, והם הם הדברים].

ד.

אלא שיש לשאול, אם כן מה הטעם במה שאנו ממלמלים שבחים כתובים וסדורים מראש, בתהלים ובסידור התפילה, הלא כל עיקר המטרה היא להתפעל ולנוע מבפנים…

התשובה היא שאם היינו ממתינים למה שייצא מליבנו בצורה אותנטית, היינו כנראה ממתינים עד בוש… וגם במקרה שהיינו אומרים משהו, היה זה לרוב דיבורים דלים. חז"ל מפגישים אותנו עם שבחים שאמרו קדמונינו במטרה שנפרה את מחשבתינו ונתחבר אל התכנים העשירים שבכתובים. אז למעשה אנו משתדלים לומר את הכל, אבל בהחלט ניתן להציע כדרך של עבודה לקחת חלק מסויים, שיותר קרוב ללבי, ולהשקיע בו מחשבה והתכוונות.

אם באישה עסקינן שגדרי החיוב ההלכתי בתפילה קלים הרבה יותר, ניתן לומר שאם היא מרגישה שריבוי השבחים בפסוקי דזמרא וכיו"ב, מעמיס עליה ויוצר מצב של אמירה מהירה מדי, נראה שעדיף שתאמר מעט בכוונה ובהתפעלות. אצל איש כדאי לשאול שאלת חכם, אבל גם מי שאומר את הכל, יוכל לקחת פרק אחד או קטע אחד ולהתמקד בו בעבודת הלב.

על כל פנים, ה'שטייגן' של ההלל והשבח לבורא, הוא – שבסוף התפילה אנו יוצאים ממנה יותר שייכים אל אותן רוממות וגדלות ששיבחנו את ה' עליהן.

אני חותם את הדברים

ב'הלל והודאה' לשאלה החשובה כל-כך!

ובתקווה שלפחות פתחתי פתח לפרשה עמוקה זו.

ישי

חוסר במודעות חברתית אצל חבר

חוסר במודעות חברתית אצל חבר

שלום רב, אני בחור שלומד בישיבה גדולה בירושלים, אני רוצה להתייעץ בעניין אחד מחברי החדר שלי שהוא בחור חכם ורגיש ומן הצד נראה בחור ביישן אבל מהיכרות יותר אישית אתו

קרא עוד »

רוצה לדעת לכעוס

גדלתי בבית עם הרבה לחץ, מתח וכעס. בתור ילדה הייתי נבהלת, נלחצת, משתתקת וננעלת בתוך עצמי. היום אני מרגישה שאני לא יודעת לכעוס. אני ממש מפחדת לכעוס, מפחדת לתת לזה

קרא עוד »

גם לכם יש שאלה?

משהו מעיק על לבכם ואין לכם את מי לשתף? אתם מתמודדים עם קושי אבל מתביישים לשאול? כאן אפשר לשאול הכל!

השאלה תפורסם באתר רק אם תרצו בכך, ואם היא תאושר על ידי הוועדה הרוחנית (רוב התשובות שנשלחות אינן מפורסמות באתר). 

השארת תגובה

שאלות נוספות:

יש לי פחות חשק לקיים את המצוות

שלום, אני בן 24. כל חיי חונכתי במסגרות שומרות תורה ומצוות, אבל לאחרונה קצת קשה לי עם האמונה והמצוות ואני מרגיש שהחשק שלי נחלש.  יש כמה דברים שאני ממשיך לשמור

קרא עוד »

חוששת על ההורים שלי

אני הבת הקטנה במשפחה והרוב כבר נשואים נשארתי עם אח שגדול ממני בכמעט 8 שנים והוא גם לא הרבה בבית ההורים שלי כבר מבוגרים ואני מאד מפחדת שיקרה להם משהו

קרא עוד »

מחפש את הכיוון לעתיד שלי

אני בחור ישיבה גדולה מחסידות חב"ד למדתי עד לפני שנה בישיבה ולא הייתי עושה כלום חוץ (בעיות קשב וריכוז) אז חיפשתי כל הזמן ישיבה / מסגרת חלופית ולא הצלחתי לעבור

קרא עוד »

תפילה בבית הכנסת בשבת

לאור המצב במדינה. ולאור ההנחיות שאין להתקבץ יותר מ-10 אנשים במקום אחד.כיצד עלינו לנהוג לעניין תפילות השבת בבית הכנסת?בית הכנסת שלנו די גדול. ויש אפשרות לשמור מרחק של 2 מטר

קרא עוד »

יש לי דחף גדול לעשן-מה לעשות?

אני בחור ישיבה בן 23, יש לי רצון עצום כבר כמה שנים לעשן סיגריות כל החברים בישיבה מעשנים וזה מאד נורמלי בסביבה שלי. אני כל הזמן חורק שיניים ומתגבר בכוח

קרא עוד »

חסרה לי שמחת חיים

שלום רב. אני נשוי ב"ה לאשה מקסימה ויש לי ילדים. וב"ה אלף פעמים הכל טוב. יש לי בעיה אחת, בתקופה האחרונה חסרה לי שמחת חיים כל דבר נראה לי פשוט

קרא עוד »
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן