בני, תלמיד כיתה ו' הוא ילד עדין ורגיש, אוהב לעזור בבית ולוקח אחריות. תמיד הוא הצטיין בלמודים כשהוא למד משנה הוא ידע את כל המשניות בע"פ עם הסבר לפרטי פרטים. אבל בתקופה האחרונה אני רואה אצלו ירידה זה התחיל קצת אחרי שהוא התחיל ללמוד גמרא (בהתחלה הוא התלהב) ובשנה האחרונה זה מאוד התגבר. הוא לא אוהב ללמוד וכשאבא שלו לומד אתו הוא "מרחף" למרות שאין לו קשיי ריכוז. בבית כאמור הוא אוהב לעזור ומעדיף את זה על הלימוד. יש לציין שיש לו אח שקטן ממנו בשנה והוא מצטיין באופן מיוחד ומעורר התפעלות בכל מקום.
השאלה היא איך אפשר להחדיר בו אהבת תורה, וכן מה אפשר לעשות כדי להדגיש את הייחודיות שלו ולא רק בעזרה בבית.
בתודה ובברכה.
תשובה:
מתואר ילד, תלמיד כיתה ו, בעל מידות טובות ועדין
בעבר, כשלמד רק משניות, אהב ללמוד, שינן והיה בקי בנלמד
לאחרונה הוא מגלה חוסר עניין בלימוד גמרא: מעדיף לעזור בבית וכשכבר מתיישב ללמוד מתחיל לחלום
השאלה מוצגת כסוגיה חינוכית/ערכית, כיצד ניתן להטמיע בו אהבת תורה
ואולם, במקביל להתייחסות למישור רוחני, עלינו לבדוק האם יש לו בעייה גשמית כלשהי שמפריעה לו.
כדאי לבדוק כמה כיוונים:
א. האם יש לו קושי ספציפי בלימוד גמרא. כדאי לברר עם המחנך שלו איך הוא בכיתה, האם הוא מתרכז, האם הוא משתתף בשיעורים, האם הוא חווה הצלחה בלימוד הגמרא?
הצלחתו בלימוד משניות אינה בהכרח מעידה שיצליח גם בלימוד גמרא. מדובר בשפה ובמבנה שונה לחלוטין. ייתכן שיש לו קושי בלימוד הגמרא אשר מצריך מיומניות שונות וגבוהות יותר. ייתכן שקושי זה מתבטא בבית בכך שהוא מעדיף את המגרש שבו הוא מצליח יותר – "עזרה בבית".
קשיים בלימוד גמרא יכולים לנבוע מסיבות קוגניטיביות: לקויות למידה, הפרעות קשב או מנת משכל לא גבוהה. לאלה יש פתרונות מקצועיים.
הקשיים יכולים גם שלא לנבוע מתוך "לקות" כלשהי, אלא בשל צורך של הילד לרכוש מיומנות ותרגול בסוג הלימוד הזה. יש ילדים שצריכים יותר סיוע ברכישת מיומנויות לימוד גמרא.
ב. כדאי לבדוק האם יש לו קושי רגשי. קושי רגשי יכול לנבוע מסיבות רבות, חלקן קשורות ללימוד עצמו וחלקן למשפחה, לחברה ועוד. האם הוא חווה מצוקה כלשהי? מה היחסים שלו עם המלמד? האם הוא מרגיש שהוא אוהב אותו? מה היחסים בין ההורים והאחים בבית? האם יש משהו שמציק לילד ולכן אינו פנוי ללמידה? האם הוא מרגיש שיש תחרות (סמויה או גלויה) בבית עם אחיו? אם כן, כיצד הוא תופס אותה? האם הוא מרגיש שזו תחרות אבודה מראש כי אחיו יותר חריף ממנו?
מבין השיטין נראה שאתם חוששים מכך שהוא נוטה לבטא את עצמו בתחום החסד. אולי במידה מסויימת אתם אפילו מנסים למנוע זאת ממנו. אבל כדאי לחשוב על זה מחדש. האם יש סתירה בין הדברים?
האם ניתן לעודד אותו לפתח את מידת החסד שבו ובו זמנית לעודד אותו לבטא את עצמו גם בלימוד תורה? האם ייתכן שילד זה זקוק לשילוב הזה של תורת חסד?
אולי צריך להקדיש זמן ללמוד איתו גם משניות – תחום שהוא מרגיש בו נוח, ותוך כדי לקרב אותו לקראת הגמרא שהיא הרי פירוש למשנה! למשל ללמוד איתו משנה (לא בהכרח ממה שלומדים בכיתה) ולהעלות שאלה מעניינת ולדון איתו בצדדים שלה, ואז להראות לו שזו בעצם מה שעשתה הגמרא. כך אפשר גם ליצור "גשר" בין המשנה בה הוא חש מצליח לגמרא שאולי הוא מתקשה להבין ולהתחבר אליה
כללו של דבר, יש לחשוב כיצד לימוד הגמרא יתיישב עם צרכים רגשיים שלו. כלומר, לחשוב כיצד הוא יכול להרגיש שהלימוד מעניין אותו, מאפשר לו להתבטא, להרגיש בעל ערך וכדומה.
אין ספק שישנה חשיבות עצומה לערכים שההורים מקנים לילד, ובעניינו חשיבות רבה למסרים שתעבירו בדבר ערך לימוד התורה (אגב, המסרים אינם חייבים להיות מופנים אליו ישירות. אפשר לדבר על זה אגב אורחא, למשל במסגרת דברי תורה הנאמרים בסעודת שבת).
לצד החשיבות הרבה שיש למסרים החינוכיים מההורים, אני בספק לגבי מידת יכולתו של ילד להשקיע בלימוד תורה רק בגלל שזה בעל ערך רוחני גבוה. ילד (ולא רק) זקוק לכך שהמשימה הזו תתיישב עם צרכים נוספים שלו.
והן אלו דברי הרמב"ם בהקדמת פירושו לפרק חלק שבמסכת סנהדרין:
שים בדעתך כי נער קטֹן הביאוהו אצל המלמד ללמדו תורה, וזהו הטוב הגדול לו לעניין מה שישיג מן השלמוּת. אלא שהוא, למיעוט שָׁנָיו וחולשת שכלו – אינו מבין מעלת אותו הטוב, ולא מה שיַגיעהו בשבילו מן השלמוּת. ולפיכך בהכרח יצטרך המלמד, שהוא יותר שלם ממנו, שיזרז אותו על הלימוד בדברים שהם אהובים אצלו לקטנוּת שָׁנָיו. ויאמר לו: קרא ואתן לך אגוזים או תאנים, או אתן לך מעט דבש. ובזה הוא קורא ומשתדל, לא לעצם הקריאה לפי שאינו יודע מעלתה, אלא כדי שיִתנו לו אותו המאכל. ואכילת אותם המגדים אצלו יְקָרָה בעיניו מן הקריאה, וטובה הרבה בלא ספק. ולפיכך חושב הלימוד עָמָל וִיגיעה, והוא עמל בו כדי שיגיע לו באותו עָמָל התכלית האהובה אצלו, והוא אגוז אחד או חתיכת דבש.
וכשיגדיל ויחזיק שכלו, ויֵקַל בעיניו אותו הדבר שהיה אצלו נכבד מלפנים, וחזר לאהוב זולתו – יְזָרזו אותו וִיעוררו תאוותו באותו הדבר החמוד לו, ויאמר לו מלמדו: קרא ואקח לך מנעלים יפים או בגדים חמודים כאלה. ובזה ישתדל לקרוא, לא לעצם הלימוד אלא לאותו המלבוש. והבגד ההוא נכבד בעיניו מן התורה, והוא אצלו תכלית קריאתו.
וכאשר יהיה שלם בשכלו יותר, ויתבזה בעיניו זה הדבר גם כן, ישים נפשו לְמה שהוא גדול מזה. ואז יאמר לו רבו: למד פרשה זו או פרק זה, ואתן לך דינר אחד או שני דינרין. ובכך הוא קורא ומשתדל ליקח אותו הממון. ואותו הממון אצלו נכבד מן הלימוד, לפי שתכלית הלימוד אצלו היא שיקח הזהב שהבטיחוהו בו.
וכשתהיה דעתו שלמה, וְנִקְלֶה בעיניו זה השִעור, וידע שזה דבר נָקֵל – יתאווה למה שהוא נכבד מזה. ויאמר לו רבו: למד כדי שתהיה רב ודיין, ויכבדוך בני אדם ויקומו מפניך ויעשו מִצְוֹתֶיךָ, ויגדל שמך בחייך ואחר מותך כגון פלוני ופלוני. והוא קורא ומשתדל כדי להשיג מעלה זו, ותהיה התכלית אצלו הכבוד שיכבדו אותו בני אדם וִינַשְּׂאוּהוּ וִישַׁבְּחוּ אותו… וזה הוא מה שאמרו זכרונם לברכה (פסחים, נ) "לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה".
מאחל לכם שתמצאו את האיזון בין החובה להנחיל לילד את הערכים החשובים ("חנוך לנער") לבין החובה להקשיב ברגישות ליכולותיו, צרכיו ונטיותיו של הנער ("לפי דרכו")
הדאגה הכנה להצלחתו בלימוד ראויה היא לכל הערכה
חיים
haymdayan@gmail.com
