שלום רציתי לשתף וגם לשאול, בני בכורי תקופה של מבחנים לישבה גדולה,כל השנים ציפה וייחל להתקבל לישבה שמאוד רצה , לאחר המבחן ומאמצים מרובים, הוא לא התקבל . מאז אנחנו במלחמת התשה מול הישיבה והרבנים , הילד שבור ורצוץ אנחנו לא מצליחים לעודדו, לדבריו אין לא מה להגיד לחברים , הכוד שלו נרמס וכו…..שולים אותו לישיבה…בתוך בני ברק שהוא לא רוצה,לדבריו זו שיבה חונקת לא מרוצה בכלל ממנה. מה תפקידנו כהורים בתמיכה בו….למרות שברציונל כמובן שזו דרכו של ה' להוביל אותו למקום שהכי טוב עבורו…ואנחנו מנסים להבין אותו ולהכיל אותו ולחזק אותו…אבל הוא שבור לא מעכל לא רוצה ללכת לשום ישיבה חוץ ממה שיחל אליה…והזמן דוחק והראש ישיבה לוחץ…וגם אנחנו שבורים מה עושים???
שלום לך, אם יקרה!
קראתי את שאלתך בעיון רב, ומצאתי בה שתי נקודות שלמרות הנושא הכאוב – שמחתי בהן;
א. הן בישיחנה והן בחיי המקצועיים אני עוסק בתחום הרישום לישיבות וליווי בני ישיבות מתמודדים מזה שנים, וזאת הזדמנות מופלאה לעסוק בכך גם במסגרת ישיחנה.
ב. שמחתי לראות את דאגת האם האמיתית המובילה לחיפוש ולמידה. רבות הן האמהות הדואגות לשלום בניהן בתקופה זו, על מפתן הישיבה הגדולה משני צדדיו, אך מעטות מחפשות להשתלם ולהחכים בדרכים להקל עליו ולסייע בעדו, ואני מעריך זאת. מיד אסביר מדוע לדעתי עצם השאלה – היא הדרך של בנך להצליח אי"ה בכל אשר יפנה.
אני מעדיף להזדרז במתן התשובה, ולכן אכתוב בקצרה.
ההפרדה
תקופה זו דומה לסערה בים, עתירת גלים וקצף. השילוב של הקושי שלכם ושל הבן, הציפיות, האכזבות, ההתמודדות מול החברה, מול צוות הישיבה, מול הישיבות, מול הרשמים ועוד – עשויה להטריף את נפשו של אדם, בצורה שרק מי שחווה בעצמו או עוסק בכך יבין.
אחד הדברים החשובים במצבי התמודדות שכאלו, זה לערוך הפרדה בין מישורי הקושי. לפני הפתרון, אפילו לפני ההגדרה של הקושי, פשוט להפריד לעצמך בראש, ובשלב הבא גם לבנך.
יש את הקושי שלך כאם, מהדאגה לעתיד על עצם הישיבה, מהדאגה העתידית של השלכות התהליך הזה על נפשו של בנך וגם מכאבו של הבן בהווה.
יש את הקושי של בעלך שברמת העקרון זהה לשלך, אך לעתים יש פערים שצריך להיות מודעים אליהם, כגון החשיבות שמייחסים ל"מה יאמרו" (וכן! אנחנו בני אדם, ובדרך כלל אכפת לנו מה יגידו, וזאת לא בושה להודות בכך!). ובנוסף ההתרוצצות מול אנשי הצוות וכו'.
יש את הקושי של הבן ברמה החברתית, וברמה הלימודית, והמנטלית, ואם יש לכך מקום – לשוחח ולהפריד בין הדברים.
סבל 'לגיטימי'
בנוסף, או כשלב שני, יש לדעת שהמצב בו אתם נמצאים כרגע הוא, ובכן, מצב קשה.
כן, כמובן, אתם יודעים את זה. אבל במקרים רבים מאוד כשאדם מסתכל על המאקרו של חייו ומציין את האתגרים שחווה, הוא מציין את הקבלה למוסדות כאתגרים משמעותיים שעבר בדרך. לכן דווקא בזמן בו אדם נמצא בתוככי האתגר הזה, לפעמים ההבנה ש"כן, זה – זה הקשה שרבים מאוד עוברים במוסדות, בדיוק זה!", דווקא היא מקילה את התחושה ונותנת כוח.
כדי לחדד זאת אביא דוגמה לתקופת לימודים בחיי בה הייתי בחשש גדול מתקופת מבחני הסיום, שכולם אמרו על כך שזה קושי אדיר ונורא ואיום וכו'. כשישבתי עם חבר בעיצומה של חזרה לילה לפני אחד המבחנים הקשים, אמרתי לו "אז בדיוק הרגעים האלה – זה ה'קשה והמפחיד' שכולם דברו עליו? ובכן, זה באמת לא קל, אבל מבפנים זה נראה פחות נוראי…"
אני כמובן לא אומר זאת כדי להפחית מגודל ההתמודדות, כי אני יודע עד כמה היא גדולה, אלא כדי לחדד לך: כן, זו אחת התקופות הקשות בחיי הורי בני ישיבה, ובודאי בחיי בן הישיבה עצמו. בדיוק זה. אני מקווה שמחשבה זו תסייע באגירת כוחות, ומקווה שהצלחתי להבהיר את עצמי (אם לא – לא נורא, דלגי על הקטע האחרון)
ברוך הבא
בנך, כמו רוב בני הישיבות המתמודדים עם הלחצים והאתגרים בתקופה הזו, ובייחוד אלו ש'נתקעו' ונדחו לסוף השנה, מתמודד עם אחת התקופות הקשות שהיו לו בחייו, ואולי הקשה מכולן עד כה (והלוואי וגם בעתיד…).
כולנו כהורים רוצים לדאוג שדרכם של ילדינו כאן בעמק הבכא תהא סוגה בשושנים, ועושים לשם כך בלי סוף. אך בסופו של דבר – יש את השלב בו הפינגווין צריך לקפוץ גם הוא למים. החיים קוראים לו, וכנער ההופך לאדם – הוא נדרש להיענות להם. להתמודד עמם. וזה לא קל!
האינסטינקט שלנו כהורים זה להמשיך לעשות את מה שעשינו עד היום. לסלק ממנו את הקושי, לפתור לו את הבעיה. אבל החיים לא מאפשרים לנו להיות שם לנצח. הקב"ה ייעד לו מסלול שעמו הוא יצטרך להתמודד. הוא חפץ שהנער יפרוס כנפיים, ויהפוך לגבר בגוברין.
השלב הזה לא קל לאף אחד. לא לבן, שפתאום מוצא את עצמו מתמודד מול קושי שלא הכיר, ולא להורים – שאין להם כמעט איך לסייע. אבל הם, עוד יותר ממנו צריכים לדעת; זרעתם, השקיתם, טיפחתם, הזעתם ויגעתם כדי לגדל את האילן הצעיר, שכעת עליו להתמודד עם הרוח בעצמו.
שלב זה של הכניסה לישיבה גדולה, שילך ויתעצם בשנים הקרובות, הוא השלב בו הילד פורס את כנפיו, ומתחיל להפוך בהדרגה, בתהליך מתמשך, לאדם עצמאי, שצריך לבחור את בחירותיו, וללחום את מלחמותיו.
המסר הזה לא צריך להיאמר לו בצורה ישירה ומפורשת, כי הוא יכול להחדיר בו חשש ("אימל'ה, אני לבד?!!") אבל בירכתי מוחכם הוא צריך לשכון. אתם שם כדי לסייע ולעזור לו, אתם תתאמצו ותעשו הכל, אבל את הקושי עצמו – לא תוכלו למחוק כלא היה, כי זהו אתגר הניצב לפתחו.
צרכי הבחור
רגע, אז אין לנו כהורים מה לעשות? תפקידי כאם מחנכת הסתיים?!
מה פתאום. ודאי שלא. למעשה, תפקיד משמעותי ביותר כאם מתחיל ממש בימים אלו, וזאת הזדמנות מצוינת לחדד זאת.
התפקיד הזה הוא בעל חשיבות עצומה לשנות הישיבה הגדולה, ולכן אאריך בו מעט, קחי את זה כמסר שרלוונטי לכל השנים הקרובות, אך גם לתקופת הרישום הקשה בה אתם נמצאים.
במושכל ראשון, בחור בישיבה גדולה זקוק לאביו ופחות לאמו. הרי אביו שבדרך כלל למד בישיבה או בכולל, מבין את המונחים, מכיר את המושגים, יכול להקשיב וליהנות מהחוויות… לשמוע על השיעור כללי, ועל הדמות של המשגיח, ועל האקשן בפנימייה… האמא? מה היא מבינה בכל זה…
אבל זה רק מושכל ראשון, מוטעה ושגוי מאין כמותו!
כאדם שעוסק שנים רבות עם בני ישיבות, ונתקל באינספור מקרים ובעיות ואתגרים ומה לא, אני יכול לומר לך נכוחה: תפקידה של האם בחייו של בן ישיבה חשוב וקריטי לאין כל שיעור מתפקידו של האב!!
אין ספק שדמות האב תורמת לבן רבות. אך שלב זה בו הבן נכנס לעולם קר ומנוכר של ישיבה, נטול חמימות משפחתית, נטול אהבה וחום, זאת בשילוב עם ההתמודדויות הפיזיולוגיות הטבעיות של בחור מתבגר, מושפע בצורה בלתי נתפסת מהקשר שלו עם אמו.
בעיני ראיתי, לא אגזים אם אומר – במאות מקרים, עד כמה גדולה השפעתה של האם על הצלחתו של הבחור בישיבה. בלימוד, בחברה, בביטחון…
תפקיד האם
בשלב זה של חייו על האם להפסיק בהדרגה 'לחנך' את הבחור, להעיר ולבקר, לגעור ולשפר, ובהדרגה היא צריכה להפוך את הקשר לקשר חברי, קשר אימהי שמדגיש את אהבת האם שאינה תלויה בדבר. קשר שבא לידי ביטוי בחום, בחיבוק ובאהבה. אינני מדבר על חיבוק פיזי, שזהו פרט שמשתנה מאוד בין משפחות ותרבויות, אלא חיבוק במעשה.
חום אימהי זה לא להעיר לו על רוחניות, או לחפור לו בטלפונים "איפה אתה" או "למה אתה מאחר". בשביל זה יש משגיח בישיבה…
חום אימהי זה לדאוג לצרכיו הפיזיים לשלוח לו עוגות ואוכל לישיבה, לבא לבקר מדי פעם, להוציא אותו למסעדה כיפית או חוויה אחרת.
וכשהוא בא הביתה – קודם כל אוכל חם, מצעים נקיים, שיתפנק, שינוח, שישן… \
וכשהוא יוצא לישיבה – סוודר בחורף, בקבוק מים לדרך בקיץ… עוגיות שהוא אוהב, או פינוק אחר מאמא שיהיה לו בישיבה…
כמובן שהפרטים עצמם הם לפי הבית והמציאות, אך המטרה ברורה: שהבחור ירגיש שאמא אוהבת אותו, דואגת לו, ומקבלת אותו בכל מקרה ובלי תנאים. שיש פינה חמה בעולם הזה ששם הוא עדיין הילד של אמא. וגם אם יצא שחודש וחצי הוא לא הגיע – הוא עדיין יודע שכשיבוא אמא מיד תכין לו לאכול, תדאג שינוח, שיחליף בגדים ויתרענן…
כמובן שזה כולל גם הקשבה לבחור. הקשבה כנה, ללא הבעת ביקורת או דעה. בחור שמספר לאמו על קושי מסוים שחווה בישיבה, או כל מקרה אחר, לא עושה זאת כדי לקבל ממנה עצות פרקטיות מה לומר למשגיח. הוא פשוט רוצה חיבוק והכלה אימהית. הוא רוצה שאמו תקשיב ותבין אותו, ותזדהה עם האתגר, ותגיד לו "וואי זה בטח לא קל", ותעודד אותו בנוסח של "אתה חכם, אתה בטח תדע להסתדר עם זה…".
אגב, גם אם הוא ישחק את הגבר הקשוח, ש"לא שטויות נו… לא צריך… אני אסתדר כבר… אל תטרחי… נו אמא, די מה אני תינוק?!…"
אל תאמיני לו.
(כמובן שיש בזה גבולות היגיון, ולא צריך להטריד ולהכביד, המטרה היא להתחבר אליו, לא להציק לו).
כאיש צוות בישיבות – ראיתי מקרים רבים מאוד של בחורים שסוד הצלחתם היה אם אוהבת שעמדה מאחוריהם.
כמנהל קו ייעוץ אנונימי לבני ישיבות – איני רוצה לספר על אינספור מקרים כואבים, שכמעט בכולם הוברר לי עד מהרה שאין שם אמא כזו 🙁
תכל'ס מה עושים כעת?
ובחזרה להווה. כתבתי את הנ"ל, כי יש לכך משמעות גדולה ביותר להווה.
בנכם כאמור פגש התמודדות לא קלה, והוא צריך להתמודד איתה. גם במישור הישיבה, גם בחברה.
ברמה הטכנית – אני בטוח שאתם עושים כל מה שצריך.
ככלל – צוות הישיבה הקטנה הוא הגורם הכי משפיע על הישיבה שאליה יתקבל הבחור, ולכן רצוי לזרום איתם ולהקשיב להם, ובודאי לשמור על קשר טוב.
במקרים מסוימים כדאי כן להתווכח מעט ולעמוד מולם, וצריך חכמה ובינה לדעת כיצד לנהוג במקרה שלכם. במידת הצורך ניתן להתייעץ.
ברמה החברתית או המנטלית – אין לכם הרבה מה לעשות.
אך אם אתם כהורים, ובעיקר אתם כאם, תעמדו מאחוריו, תתמכו בו נפשית, תספרו לו שהוא תותח איך שהוא מתמודד, ושהכל משמיים ואין מה לעשות אבל כל הכבוד לו שהוא מנסה ומשתדל, ושאתם מעריכים אותו מאוד ותהיו איתו בכל מצב ובכל בחירה – תעשו צעד ענק, לא לקראת אלול שבפתח, אלא לקראת חייו הבוגרים שבפתח.
לסיום, ביכולתכם להיעזר בגופים וארגונים שונים כגון ארגון 'לבקר בהיכלו' שאני נמנה על צוותו, ועוסק גם בשיבוץ בני ישיבות.
אם יש עוד שאלות, נקודות להרחבה או בירור או כל דבר אחר – הנני כאן.
שאו ברכה, שבוע טוב!
ישראל כ.
