מיעוט שינה ואכילה אצל בחור ישיבה

שלום וברכה!
אני בחור ישיבה קטנה. הרבה זמן אני חושב על השאלה – האם בדורנו אפשר ונכון למעט בשינה ואכילה. כנראה זו שאלה שהרבה [יחידים] שואלים ולפיכך אשמח ששאלה זאת תפורסם.

לפי מה שהבנתי, רבוי תעניות וסיגופים, והיינו ללכת נגד הטבע, אינו עיקר העבודה בדורנו שעיקר העבודה בדורנו היא להשתמש בכוחות הטבע לעבודת ה' ובדורנו אפשר להתענות רק כפי מה שמשער בנפשו שבודאי לא יזיק לו כלל. ובכדי לכפר על כל העוונות צריך לעשות חרטה וידוי וקבלה לעתיד, וכן [במקום תעניות] להתחזק בלימוד תורה וצדקה וכן לעשות את מה שאמור להיות בזמן תענית [ללא תענית] והיינו [כפי שכותב בספר יושר דברי אמת] להתחרט חרטה גדולה על כל החטאים של עצמו כראוי, ולשבור טבע ליבו וגופו שבא מצד הטומאה ולשבור את תאוותו, ולהיכנע, ושתתגבר אש ההתלהבות המאמצת את לבו לתפלה, וכל זה אפשר לעשות באמצעות התפילה [שחרית מנחה וכו'] והכוונה במילות התפילה.
השאלה שאני שואל היא לא קשורה [כנראה] לתיקון עוונות, אלא יותר לפרישות וכמו שכתב הרמח"ל בעניין הפרישות לקחת מהעוה"ז רק את המוכרח.

אני בעצמי ניסיתי לענות על שאלה זו וכן עלה בידי [לענ"ד]:
ידוע שהגאון מוילנא היה יש שתי שעות במשך יממה והיינו שהיה ישן 4 פעמים ביממה חצי שעה. וכן על הגר"א שהיה ישן בנערותו 4 שעות ביום ואביו הקשה לו והראה לו את מה שהרמב"ם כותב לישון 8 שעות ועוד הוכיח לבנו מהפס' "ישנתי אז ינוח לי" אז בגימ' 8 ואז הגר"א אשיב לאביו שהרי כתוב בפס' "ישנתי אז" – לישון 8 שעות ועי"ז "ינוח לי" – ינוח מהשינה 40 שעות ש"לי" בגימ' 40, הרי שארבע שעות מספיק ליממה אחת. וראיתי בספר על הרבי מקוצק [שנקרא "השרף מקוצק"] שלא היה אוכל אוכל וישן כמעט עד כדי כך שבימי נערותו היה ישן חצי ביממה ופעם אחת התבטא שהגיע לדרגתו מכיוון שהוא שאף ורצה להיות "מלאך" ומוכח מפה שאם אדם ירצה להיות "מלאך" אז הוא יוכל להיות מלאך, ואפשר להקשות שרק מי שיכול לרצות להיות מלאך יוכל להיות מלאך ולא כל אחד יכול לרצות להיות מלאך וממילא לא כל אחד יכול להיות "מלאך", אך אפשר לתרץ זאת ממה שאמר הבעש"ט "אין אדם שלא יכול, יש אדם שלא רוצה, ברגע שהאדם ירצה הוא גם יוכל" ומוכח מפה שכל אחד יכול לרצות באופן שיוכל להביא מהכוח אל הפועל את הרצון שלו וממילא כל אחד יכול להיות מלאך.
יש לי מח' [- מח' לשם שמיים] עם תלמיד אחד בישיבתי על איזה נושא ביהדות [אבל הוא מסכים איתי שאפשר לומר גם כשיטתי] וכתוצאה מכך כל אחד הסביר ע"פ שיטתו את הגמ' בסוכה דף כו ע"ב בצורה שונה. ולפי מח' זו יתכן שיש מח' בין רב [ורב יוסף] לבין אביי, ואני יסביר. הגמ' אומרת [סוכה כו:] "אמר רב אסור לאדם לישן ביום יותר משינת הסוס" והגמ' שואלת "וכמה שינת הסוס" ועונה "שיתין נשמי" הבה"ל הביא כמה שיטות כמה שיתין נשמי [או"ח סימן ד דב"ה דוד וכו' שיתין נשמי] י"א ג' שעות וי"א יותר מחצי שעה וי"א מעט יותר משלוש דק'. הגמ' אומרת שאביי היה ישן אביי ישן ביום "כדמעייל מפומבדיתא לבי כובי" – כמשך זמן הליכה מפומבדיתא למקום הנקרא "בי כובי", וזמן זה יותר משיתין נשמין. הגמ' אומרת ש"קרי עליה רב יוסף עד מתי עצל תשכב מתי תקום משנתך". ע"פ השיטה החולקת עלי [התלמיד שאחר] מובן מסוגיה זו שאע"פ שרב אמר "אסור" מ"מ יתכן שאדם לא יכול שלא לעשות את הדבר האסור שהרי אביי היה ישן יותר משיתין נשמין וקרי עליה ר"י עד מתי וכו'. וע"פ שיטתי לא יתכן זאת שהרי אביי היה אדם גדול והיה יכול לישון מספיק בלילה כדי לא לישון ביום יותר משיתין נשמין ולכן ע"פ שיטתי מובן מסוגיה זו שיש מח' בין רב [ורב יוסף] לבין אביי שרבא סובר שעדיף לאדם לישון מספיק בלילה כדי שלא ישן ביום שיתין נשמין שזה ביטול תורה [ע"פ רש"י] ואביי סובר שעדיף להיות טרוד בלימוד כל הזמן ולהרדם בזמנים מועטים ובאופן עראי מאשר לישון באופן קבוע בלילה שזה ביטול תורה.
כנראה שהגר"א וכל אלה שעושים כמוהו סברו כרב אך הגאון מוילנא והרבי מקוצק וכל אלו שעושים כמוהו סברו כאביי. ויתכן שהבעש"ט ע"פ מה שאמר כנ"ל לא סובר כאביי לבד או כרב לבד שכנראה הוא סובר שלכל אחד יש את הדרך שלו והמתאימה לו בעבודת ה' [כפי שכתוב במסילת ישרים סוף פרק כו] וכל אחד [בעניין השינה] יעשה ע"פ רצונו, אחד ירצה לעשות כרב ואחד כאביי, ויתכן שזאת גם דעת הגר"א והגאון מוילנא והרבי מקוצק.
ראיתי בספר אחד שיש מי שאומר 8 שעות ביום [כנראה הרמב"ם] ויש מי שאומר 6 [כמדומני הח"ח] ויש מי שאומר שכל אחד כפי יכולתו ויש מי שאומר שככל שאדם מוסיף ועולה בעבודת ה' שלו כך לא צריך לשינה [ולא בהכרח שהם חולקים אחד על השני כלל].
ואם כל הנ"ל הוא בבחינת "אלו ואלו דברי א-לוהים חיים", הרי שכך צריך לעשות להלכה ולמעשה: בכללות – אדם צריך לעשות [בעניין השינה] ע"פ יכולתו, ובפרטות – יהודי העובד את ה' בבחינת "מעלים בקודש" יראה מה רצונו [בעניין השינה] ועל פיו יפעל בהדרגה ששכל שעולה בקודש אינו צריך לשינה. ובעניין האכילה, אין לי הרבה מה לכתוב, אבל אולי נגיד – אם כך צריך לעשות בעניין השינה אז ה"ה לעניין האכילה.

עד כאן עלה בידי, מכאן והילך אני פונה ואומר: אם טעיתי אז תעמיד אותי על טעויותיי, ומה שיש להוסיף עלי תוסיף ומה שעולה למסקנה להלכה ולמעשה תאמר. ולצורך העניין, המלצתם להוסיף נקודות מסוימות, כדלהלן, הוסיף ששאלה זו מטרידה אותי בעבודת ה' שלי בשנים אלו כבחור ישיבה שמתפתח בשנים אלו וכן יש לי עוד קשיים רבים ב"ה כי הרי בשנים אלו אני מתפתח רבות במלוא העוצמה ההתלהבות והרצון ועם זאת עם השמחה והסבלנות, תודה רבה, הקטן,

שלום לך בחור יקר וחביב.

קראתי את מכתבך בתשומת לב כמה וכמה פעמים. הן משום שהוא היסב לי הנאה מרובה והן משום העומק שבו. בכל פעם שקראתי היה נראה לי שראיתי בו משהו אחר. בקריאה הראשונה בולטות לעין התכונות המקסימות שיש לך כבחור ישיבה: למדנות, אכפתיות, יראת שמים, רצון להבין מהו הדבר הנכון וליישם אותו. ניכרות בו גם תכונות אופי מצוינות, כמו בגרות, שמחת חיים, חוש הומור דק, נעימות וסימפטיות.

בקריאה השניה כבר שמתי לב שיש כאן יותר מכך: נראה לי שבחור ישיבה רגיל לא דן בנושא של זמן השינה באופן בו אתה דן עליו: נסיון למצוא את השאלה בתלמוד עצמו, לעמוד עליו מתוך עיון בגמרא. אני לומד מזה קצת על המקוריות שלך, על הדרך שלך לברר את שאלות היסוד בחיים.

בקריאה השלישית שמתי לב שיש כאן מעבר לכתיבה תורנית ישיבתית, גם אם מקורית ומעניינת; שלחת את המכתב לישיחנה, ולא לבמה תורנית. בכך אתה מאותת על מרכיב אישי ופנימי שאתה מבקש לחשוף אותו, להשיח אותו בפני מישהו שמתעניין בו. כנראה שיש משהו במכתב שמכיל בתוכו "דאגה בלב איש". זה מתבטא בעיקר בשורה האחרונה במכתבך, בה הבעת במילים ספורות עולם שלם: "וכן יש לי עוד קשיים רבים ב"ה כי הרי בשנים אלו אני מתפתח רבות במלוא העוצמה ההתלהבות והרצון ועם זאת עם השמחה והסבלנות".

וזה הכניס אותך ללב שלי, בחור יקר ונפלא. הבקשה שלך לאוזן מבוגרת שתקשיב לך ותלווה אותך, כל כך נורמלית, בריאה, כל כך נוגעת ללב. אני לא בטוח שהמסגרת הזאת של התכתבות בישיחנה מתאימה או מספיקה לכך. אתה זכאי לקשר קרוב וקבוע, פנים אל פנים, עם דמות מבוגרת שתלווה אותך; מן הסתם לא חסרות דמויות חינוכיות וראויות בישיבה שבה אתה לומד, אך ניתן לשער כי אתה חפץ בקשר חוץ- ישיבתי, בקשר שמתקיים על בסיס אישי בלבד ללא מעורבות של יחסי תלמיד-רב, או יחסי בחור-ישיבה. אני מאחל לך שתמצא דמות כזאת ושהקשר שלכם יהיה פורה ומניב: עדיך, כפי הנראה ממכתבך, לגדולות ונצורות, בעזרת ה'.

עם זאת, שאלתך שהופנתה אלי מייצרת הפניה אישית. אמנם קצרת מועד, ומצומצמת לנושא השאלה בלבד, ואף על פי כן אני מעדיף להתייחס אליה כפניה אישית, ולא טכנית עניינית בלבד, ומתוך כך לנסות ולהשיב לך באופן שיביא לך תועלת.

ראשית ניתן את מבטנו למבנה של דבריך. עיקרם נסובים סביב שאלת זמן השינה הראוי, והם מכילים שני סוגי מקורות: סיפורי צדיקים, "ווארטים" למיניהם, מחד – ודיון בסוגייה תלמודית מאידך. היות ואתה בחור ישיבה, מיותר להעיר את תשומת ליבך על חוסר הפרופורציה שבין שני סוגי המקורות. אני תוהה לעצמי, מהו באמת המשקל, באיזו רצינות אתה מתייחס לדיון הלמדני שלך; אולי אתה באמת מספיק בוגר להבין שסוגיית זמן השינה אינה באמת סוגיה למדנית או הלכתית. לבחורי ישיבה יש לפעמים נטיה משעשעת (עד גבול מסוים; לפעמים היא מזיקה מאד) לחשוב שכל שאלה ניתנת לפירוק והרכבה בכלים שבהם משתמשים בלימוד גמרא. אבל אתה, בחור יקר, נראה לי לא מהסוג הזה. הדיון שלך מעלה לי את הרושם שאתה מבין שהמקורות הם נקודות אחיזה, מהן משמעותיות יותר ומהן פחות, אבל הן אינן לב הדיון.

מהו באמת הדיון על זמן השינה? בסוף מכתבך אתה כותב שהדיון מכיל גם את נושא האכילה: "אם כך צריך לעשות בעניין השינה אז הוא הדין לעניין האכילה". הנושא הוא אם כן, היחס לצרכי הגוף, או להנאות הגוף. זהו נושא גדול ורחב מאד, שנכתב עליו חומר כחול אשר על שפת הים. גם אותו לא ניתן לבחון בכלים למדנים ישיבתיים. וכהמשך לקו בו התחלתי, תחושתי היא כי לא לסוג מענה כזה אתה ראוי. רעיונות, הגות, השקפה – יש הרבה, וכמובן ריבוי דעות וסגנונות. המענה שאתה ראוי לו, ושמתאים לבמה כמו "ישיחנה" הוא יותר במישור האישי.

פתחת את מכתבך בסיפור על ויכוח בין הגר"א ובין אביו על זמן השינה הראוי. אני רואה בזה מין סימן קלוש לכך שהנושא החבוי במכתבך הוא לא רק שאלת זמן השינה, אלא כל מה שהסיפור הזה עשוי לרמוז: מערכת יחסים מורכבת, בה הבן קובע לעצמו את לוח הזמנים שלו בניגוד לדעתו של אביו, וההכרעה בין האב לבן עוברת דרך "פרשנות" לפסוקים. אני מרשה לעצמי לנחש שיש בכך איזה חלון קטן לדאגה שאתה מנסה להעביר לנו דרך המכתב. שאלת מערכת היחסים בינך ובין הדמויות הסמכותיות בחייך, אם זה הורים או הצוות החינוכי בישיבה. פעמים רבות, לתוך מערכת יחסים כזאת, המורכבת בלאו הכי , בוודאי בגיל ההתבגרות, נוספת גם צלע שלישית, בדמות המקורות התורניים, והיא מסבכת את המצב עוד יותר.

אני מכיר את התסבוכת הזאת משני צידי המתרס. עדיין זכורים לי הימים בהם הייתי בחור מתבגר ומתמרד, וכיום אני חווה זאת מהצד השני, כאב וכמחנך… ואני מרשה לעצמי לשתף אותך בתהיות שלי בקשר לזה. אם אני צודק, ואתה למעשה מתמודד עם שאלות הנוגעות למערכת יחסים כזאת, תהיה זו טעות מצידי לשים את עצמי בצד של ההורים או המחנכים. הם לא צריכים את העזרה שלי, ועצות, הוראות והדרכות מהם יש לך די והותר. לשים את עצמי בצד שלך – גם לא יהיה לטובתך. תאמין לי – הדבר האחרון שבחור צריך הוא הצדקה ועידוד לסלול לעצמו את דרכו בחיים ולהתנתק מהדמויות הסמכותיות.

לא לחינם השתמשתי בביטוי "תאמין לי", כיון שלמעשה הכל תלוי באמון. אם נקח את נושא זמן השינה כדוגמא – הוא הרי נושא קלאסי לויכוח בין הורים לילדים או בין צוות חינוכי לתלמידים. מה עומד בבסיס הויכוח, ומה טמון בו? לדעתי יש כאן נושא של אמון. קשה לילד לתת אמון בהורים שהם רוצים את זמן השינה לטובתו. (אני לא מכחיש, וגם לילדים שלי אני אומר זאת: אני אוהב שהם הולכים לישון מוקדם כי אז יש לי שקט. שקט נפשי בעיקר… אבל עדיין) וכך לגבי שאלות רבות בחיי המתבגר – נתינת האמון היא הנושא. ואכן, קשה לתת אמון, כי הילד חושד בהוריו, כמובן בתת המודע שלו, בכך שההוראות וההדרכות שהם נותנים לו מבוסים על רצון להשלטת סדר, על קבעון, ועוד דברים. בהקשר הזה יש לי יתרון משום שאין סיבה שתחשוד בי, ולכן אני אומר – תאמין לי, שזה לא לטובתך לנסות ולקבוע את דרכך בחיים באופן עצמאי. לא עכשיו. יהיו לך בעזרת ה' עוד שנים ארוכות וטובות לעשות זאת.

אם לשפוט לפי האישיות שלך הניכרת מתוך המכתב, אני לא חושש מקונפליקטים גלויים בינך לבין ההורים או המחנכים שלך. אתה מספיק חביב, וחלק, כדי להתנהל בצורה טובה וזורמת. אני רק מעודד אותך לתת אמון בסמכות, לשתף פעולה מתוך רצון ומתוך אהבה. אם נחזור לסיפור שפתחת, אני מעודד אותך לא לראות אותו כסמל ודוגמה בשבילך. (אני מתאפק שלא להוסיף את המשפט השגור על פיהם של המשגיחים "אתה לא הגאון מוילנא"…) אני מעודד אותך לזרום עם זמני השינה שמצפים ממך בבית ובישיבה, ולדחות את הבירור של ההלכה למעשה להמשך.

הבירור שאתה מוזמן לעשות עכשיו הוא באמת השאלה של מערכת היחסים בינך לבין הדמויות הסמכותיות בחייך. תהיה לכך משמעות רבה גם על חייך בהווה וגם – וכמובן משמעותי הרבה יותר – על חייך בעתיד, על אישיותך הנבנית בשנים אלו. אם תרצה, תוכל לכתוב שוב, ונרחיב בזה עוד; כרגע אני חושב שנכון יהיה להסתפק בדברים הקצרים האלו, ומשתי סיבות. א', כי כבר עבר זמן רב מאז ששלחת את השאלה, ואני אכן מתנצל על העיכוב. וב', וגם זה קשור לעיכוב, כי אני לא בטוח שפירשתי אותך נכון, ועניתי לך כראוי. לקח לי זמן ארוך להחליט לאיזה סוג מענה אתה ראוי. וגם כעת, לאחר שכתבתי, אני לא בטוח שעשיתי נכון. אולי היה מגיע לך מענה ענייני יותר, שמתייחס לדברים עצמם ולא בונה תיאוריות על קונפליקטים סמויים… אני מתנצל בפניך אם אכן המענה לא יספק אותך; אתה מוזמן כמובן לכתוב שוב, להבהיר את השאלה אם צריך, וסתם כך להיות בקשר.

בברכת הצלחה גדולה

יצחק