אני בחור בן 17 מסיים ישיבה קטנה בהצלחה,אני נחשב מקול מאוד בחברה וכישרוני מאוד בלימוד, היו לי כל השנים , חברים טובים וכך עליתי והתקדמתי , לקראת ישיבה גדולה שעור ג' אין מה להגיד התחלתי להיות יותר רציני והבנתי שאני יכול יותר וצריך להתאמץ יותר בשביל ישיבה טובה שאתקבל,הרבנים מאוד עודדו אותי וגם ההורים באמת התקדמתי והשתיני המון, בחוויה של י החודשיים האחרונים הראש ישיבה בספק לשלוח אותי לישיבה שאני מאוד חושק ורוצה, לאחר שכנועים מרובים והפצרות מהוריי הוא הסכים להגיש אותי למבחן , בעצם התשובה שקבלתי הכתה אותי בהלם גמור, ראש הישיבה טוען שלא הרשמתי מספיק והם ראו שאני כשרוני ולא ממצה את יכולתי….אני שבור ורצוץ אני הבחור בין הטובים בשעור בחברה כל כך מצליח כל החברים התקבלו לישיבות הכי טובות, ואני …נשארתי קירח…הפנו אותילישיבה שבשבילי בינונית יותר פתוחה ולשם התקבלתי והראש ישיבה טוען שמתאים לי…מה אני עושה ? איך מקבל זאת השם שלי נרמס, כבודי מושפל, מרגיש מאכזב את ההורים, לא ידוע להתמודד מול החברים שגם הם לא מצליחים לנחמני, ההורים מעודדים ומנסים לחזק אותי באמונה אבל זה קשה לי להשלים עם המציאות הזו…וחוץ מזה בגלל שזו ישיה פתוחה מפחד שזה לא החברה שלי….בבקשה רוצה עידוד איך להתמודד עם המצב….
שלום בחור מוצלח ויקר.
בהתחלה, כשקיבלתי את שאלתך, באמת שלא ידעתי אם ואיך לענות לך לה.
זו היתה נראית בעיניי שאלה מציאותית 'קלאסית', כואבת ומציקה, שמה כבר אוכל לכתוב לך עליה מעבר לקצת מילות עידוד ואמונה, בתקווה ואלו יחזקו את ליבך השבור ולקוות כי הזמן יעניק לך אי"ה פרספקטיבה אחרת על הדברים וכי תמצא גם מעלות במקום החדש לאחר שרעשי הרקע הסביבתיים ואלו שגועשים בליבך יחלשו קמעא.
אך שאלתך הדהדה לי שוב בראש במהלך השבת, עת קראנו בתורה בפרשת מטות מסעי.
חשבתי עליך, וגם על כמה תובנות משמעותיות שנוכל ללמוד ביחד מהמסע הזה שמשמעותי ורלוונטי עבורנו תמיד (הבעש"ט אמר שכל יהודי עובר בחייו ובנפשו את אותם המסעות הללו…)
אז הבה נחפש יחדיו איפה זה יכול לפגוש אותך בתחנה שלך כיום.
אחלק את המסרים שלי לשלושה:
א. למד את עצמך!
פרשת מסעי גדושה למכביר ב42 תחנות.
לא כל המקומות בהם חנו בני ישראל הם מקומות חדשים, מסתבר כי תהליך המסע כולל לפעמים חזרה ונסיגה לאחור- לצורך התקדמות, הוא כולל תחלופה מאזורים נוחים לאזורים קשים ולחילופין גם יציאה מהאזורים הקשים לאזורים נוחים יותר.
זוהי המשמעות של מסע, וזוהי גם ההשוואה למסע החיים שלנו החולפים בין תחנות שונות, מהן טובות ומהן מאתגרות יותר.
אנו זוכרים להודות בד"כ כאשר אנו עוזבים תחנה מאתגרת ומוצאים במקומה מקום חדש ומענג יותר.
אז אנו יודעים להעריך פתאום ולהכיר את שזכינו לו ולהרגיש בעיניי עצמנו ובעיני הסביבה שמשקפת לנו כך- שאנו ראויים יותר.
מאידך, כאשר אנו יוצאים ממקום בטוח, נעים ונח לעבר מקום מורכב יותר, מאכזב יותר, זה קשה מאוד, מתסכל ומעצבן.
האם נצליח לראות את התחנה הזו גם כן בפרספקטיבה של זמן ומסע ארוך יותר? לשאוב כוחות מהתחנה הקודמת שבה היינו? להודות על היציאה מהמקום הנח והטוב בו היינו עד כה ולהגיע מוכנים יותר לתחנה המאתגרת ?
אולי לנסות להבין איך באמצעותה אפשר להפוך גם את התחנה החדשה והמאתגרת למקום מעט טוב יותר עבורנו?
יש מה ללמוד גם מהנסיעות שלנו ממקום טוב למקום רע, ולא רק ממקום רע למקום טוב.
ה"כלי יקר" מבאר כי מסעות עם ישראל, כמו גם מסעות החיים שלנו, כוללים לפעמים התקדמות לפנים ולפעמים נסיגה לאחור, אך מזכיר לנו כי תמיד המסעות הם "על פי ה'…" בעלי יעד ומטרה מסוימת מלמעלה, גם כשהכל נראה כל כך הפוך ומאכזב…
ה"תוספת ברכה" מחדש בנוסף כי המילה "מוצאיהם" אינה נגזרת משורש "יצא" אלא משורש "מצא" ומלמדת אותנו כי לא תמיד אנו יוצאים מנקודת מוצא מסוימת לעבר מסע שאנו בוחרים בו, לפעמים המסע מוביל אותנו למקום מורכב ומאתגר במיוחד, לדרך שנראית לנו 'ללא מוצא', ועלינו לקחת אחריות על החיים ועל המשך המסע שלנו ו"למצוא" בכל זאת דרך, בצורה יצירתית ומותאמת לחיים שלנו.
כי במקום שיש רצון יש גם דרך.
אנחנו רגילים בד"כ בטבענו לעבד ולנתח את הכישלונות שלנו לאחר מעשה.
להבין "איפה טעינו", למה זה נראה כמו 'תאונה' שהובילה ל'אסון הגדול' ולערוך לעצמנו משפט שדה שיכריע מי האשם בזה, (הראש ישיבה, אני, החברים, המוצא, הפוליטיות הפנימיות וכו') וכנראה גם ליישם את המסקנות לעתיד כדי להגיע להתקדם לעבר ההצלחה.
אך האם אנו יודעים מספיק לנתח גם את ההצלחות שלנו?
את החוזקות, היכולות והכישורים, שאין לי ספק שיש בך?
את אותם הדברים שמספקים לנו משאב לשמחה, סיפוק ואושר פנימי? או שדווקא אותם אנו לוקחים כמובנים מאליהם?….
ישנו משפט חשוב בעיניי שטוען: "למד להתיידד עם כשלונותיך וללמוד את הצלחותיך…"
המשמעות של להתיידד עם הכשלונות וללמוד את ההצלחות היא שיש לנו 'דרך' גם בנסיעה מהמקום הבטוח, הטוב והמוצלח לעבר המקום ההפוך…
להבין מה מספק ומשמח אותנו בתוך כל העשייה השוטפת… מה ממלא אותי בכוחות.
ככל שתצליח ללמוד כעת את עצמך, לפתח מודעות לכוחות ולמשאבים שבך עצמך, כך תוכל להיעזר בהם אי"ה בהצלחה רבה בכל מקום שבו תהיה!…
מסופר על תלמיד שהגיע לאדמו"ר מחב"ד והתלונן על חוסר יציבות בחייו, על כך שאין לו הצלחות והוא לא מצליח להרגיש התקדמות ומשמעות לחייו. האדמו"ר הניח בפניו דף ועט וביקש ממנו לשרטט עיגול סימטרי. אחרי כמה נסיונות שלא צלחו, הביא לו האדמו"ר מחוגה ואמר לו לנסות שוב. כמובן שעם המחוגה יצא עיגול מושלם.
הסביר לו הרבי כי כדי לחיות חיים עם משמעות ויציבות, צריך להיות מחובר באופן עקבי ל"נקודה", בדיוק כמו שהמחוגה נאחזת בחוד שלה כעוגן.
כאשר תהיה מודע ומחובר לנקודת האמת של עצמך, תוכל לייצר סביבך מעגל חיים סימטרי ומדויק, מעגל שיש בו משמעות וסיפוק אי"ה.
ב. לחיות בתודעת שליחות.
יש אנשים שחיים בעולם בתחושת "הישרדות". הם נעים במסע החיים שלהם ממקום למקום, מתחנה לתחנה ומנסים 'לשרוד'. עושים 'מה שצריך לעשות', משתדלים להסתדר ולהיות בסדר עם כולם, לשרוד את היום, השבוע, השנה והחיים…
ויש אנשים שחיים אחרת.
מה ההבדל ביניהם?
לדעתי ההבדל טמון מאוד בתודעה האישית.
אם אתה חי לעצמך, בתודעה של מישהו שצריך לשרוד בחיים, לדאוג רק לעצמו. אז זה יצבע לך את כל החיים ובכל מקום תרגיש "שורד".
בקצה השני של הסקלה יהיו אנשים שחיים ב"תודעת שליחות". תודעה כזו שמרכזת את מוחם ומרצם לא רק בעצמם אלא בתחושת אחריות לכלל. הם שואלים את עצמם תדיר במה אני יכול להיות טוב יותר ולתרום גם לאחרים שסביבי.
התועלת הראשונה היא שזה נותן להם סיבה וטעם לחיים. אנשים אלו יהיו חיוניים יותר, מרוצים ומסופקים יותר, גמישים יותר ויוכלו למצוא טעם ומטרה בכל מקום שבו הם יהיו ויש להם למי לעשות טוב…
התועלת השניה והמשנית היא שזה גם מחזיר את עצמו למעשה בתוספת ריבית לעצמם…
זה ממלא אותם, זה מעשיר את חייהם, מעניק להם סיפוק ומשמעות והופך אותם באחת ממישהו שרק רוצה לגמור את היום ולשרוד את החיים למישהו שיש לו תכלית ותקווה.
מצבים שכאלו שהחיים מזמינים בפניך, הם הזדמנות עבורך לקחת אחריות, לקבל החלטה ולפתח תודעה בוגרת ואחראית שמרוכזת לא רק בעצמך אלא גם בסביבתך.
תוכל לשאול את עצמך כרגע: מה הקב"ה כנראה רוצה ממני במציאות הזו? איזו שליחות הוא מזמן בפני?… כיצד אוכל לשפר את הסביבה והישיבה? להיות האדם הכי טוב ונכון למקום כדי לעזו5ר גם לאחרים ודרך כך גם לעצמי.
אני יכול לספר לך סיפורים רבים על בחורים ואנשים שהגיעו למקום שלא היה "מלכתחילה" עבורם, וגילו עם הזמן שיד ההשגחה זימנה אותם בדיוק מושלם למקום שהיה עבורם הכי נכון ומתאים. נכון, זה לא תמיד מסתדר עם הרף של הציפייה או ה"שם" שהחברים בשיעור מתייחסים אליו וזה עושה הרגשה מעקצצת של אכזבה ודימוי עצמי נמוך לזמן מה, אך זה יכול גם לגייס אותך להפוך את המקום אליו אתה הולך בע"ה למקום האידיאלי עבורך. לעזור להרים אותו ולפתח אותו בצורה כזו שגם אתה וגם המקום והסביבה תתרמו מכך והוא יהפוך להיות בדמותך ובעיצובך להיות המקום הראוי והמושלם עבורך ועבור סביבתך.
העבודה האישית שלך אפוא מתחילה בלשנות את הסטטוס האישי שלך מ"שורד" ותגובתי (ריאקטיבי) שמרגיש קרבן של נסיבות החיים, ל"משפיע ופועל" (פרואקטיבי) מתוך כל מציאות שהחיים זימנו אליך כמסע אישי.
ג. השם שלי או השם של הישיבה שלי?
בשולי הדברים, אני רוצה להוסיף הסבר על מבנה עולם הישיבות שאולי ייתן לך מבט חדש ומזמין יותר דווקא למקום אליו אתה הולך.
ישנן ישיבות מובחרות, "השורה הראשונה של עולם הישיבות", שמחפשת ומאתרת כביכול רק את ה"שפיצים" של הישיבות הקטנות, אלו שראויים להיכנס בשעריה…
אך המציאות היא שישיבה, כל ישיבה, גם הטובה ביותר, בסופו של דבר בעלת מבנה כשל "פירמידה". יש כאלו שנמצאים ב"טופ"- בקודקוד העליון והשאר נמצאים היכן שהוא בתחתית הסולם. אין ישיבה, טובה ככל שתהיה, שכולם נשארים בה "השורה הראשונה". תמיד תהיה היררכיה.
משמעות הדבר בעיניי היא שגם שם יש יותר ופחות, ולמעלה מכך. יש כאלו שהיו יכולים לזרוח ולהיות "יותר", אם הם היו בישיבה פחות "מובחרת", ודווקא במהלך הזה של להיות "בישיבה בשורה העליונה" הם שילמו על כך במחיר של לרדת בעצמם מהשורה העליונה של מה שהם עצמם יכלו להיות.
דווקא בישיבה 'קצת פחות טובה' שאוספת לשורותיה בחורים בעלי פוטנציאל טוב לפיתוח ועושה איתם עבודה מקדמת, ישנה הזדמנות מעולה לפיתוח והתקדמות אישית. במסגרת שכזו תוכל לזכות ולהפוך את עצמך לבחור מובחר ולאדם מובחר, בעבודה אישית מאומצת ששמה אותך במרכז ולא את "שם הישיבה" המחייב.
מקווה שהדברים יהיו עבורך לתועלת ותיקח אותם לליבך והגיונך. שתעלה מעלה מעלה ותבשר לי בע"ה בעוד מספר חודשים כי עלית על "דרך המלך" וכי אתה נמצא במסע שכולו אתגר, הנאה וסיפוק אי"ה.
שלך בידידות,
אבי
Avrahamx2@gmail.com
