איך מתייחסים לילד שלקח סכום כסף גדול ללא רשות?

שלום וברכה,
אודה לעזרתכם הדחופה – גיליתי שבני בן ה 9 לקח מהארון שלי 600 ש"ח ללא רשותי והשתמש בכל הכסף לרכישת ממתקים, נפצים לפורים, משחקים, קלפים של תריג וצאצאינו… זה החל לפני פורים.
יש לציין שבעלי עלה על זה ועשה לו שיחה ברוח טובה ומכבדת, לא הוציא מילה של גנב אלא נתן לו את התחושה שהוא ילד צדיק ומקסים ופשוט היצר הרע השתלט עליו וכו'..
לי באופן אישי הנושא מאוד כואב ושבר את רוחי שהבן שלי הגיע למצב כזה ועוד בסכום כזה גבוה שחסכתי לצורך הוצאות אישיות שלי ותוך רגע הכסף נעלם והתאדה.
בדחף הראשוני שלי היה לתת לו מכות על זה ולהרתיע אותו אך בעלי אמר שלא זו הדרך.
אשמח לקבל הכוונה ודרך נכונה כיצד להגיב , כיצד להתמודד.
גם באופן כללי קשה לי מאוד ההתנהלות מולו, הוא ילד מוכשר וחכם אך גם כוחני מאוד ועקשן, מאובחן עם הפרעת קשב ומטופל תרופתית, מדבר אלי בצורה לא מכבדת בכלל ומשתמש במילים לא מתאימות. פעמים ואני משתוממת ומאוכזבת ועולה בי מחשבה שילד חילוני לא היה מתנהג כך.. וממש שבורה מזה.
הכי קל לומר שבדור שלנו צריך לתת לילדים רק אהבה, אהבה ושוב אהבה…
האם להמשיך בשיגרה אחרי מה שקרה? איך אוכל לגרום לו להבין שעשה מעשה חמור ביותר?

אשמח לקבל מענה בהקדם האפשרי כדי להרגיע את נפשי הסוערת והכואבת?

שלום וברכה

הכאב שלך ברור ומובן

הצער שלך הוא כפול ומכופל:

גם ה"אני כהורה" שלך מזועזע איך הילד הגיע למצב לקחת כזה סכום בלי רשות, מה זה אומר עליו? מה יהיה העתיד שלו? מה יחשבו עליו אחרים?

גם ה"אני כאדם" שלך פגוע מהיחס של הילד אלייך, באופן כללי בדיבור לא מכבד ובאופן ספציפי לקחת לך את הכסף שחסכת בעמל לדברים חשובים

את לא בטוחה שה"יד הרכה" שנוקט בעלך כלפיו היא באמת יעילה, את תוהה אולי האם משמעות הדבר שעכשיו ממשיכים הלאה כאילו כלום לא היה

אבל כן קרה פה משהו, וזה משהו חמור: גם של הילד כלפי עצמו וגם של הילד כלפייך. המשהו הזה מצטרף לעוד שרשרת של דברים שהילד עושה

ציינת שהילד מאובחן עם הפרעת קשב וזה יכול להסביר הרבה ממה שאת מתארת, משום שהפרעת קשב פוגעת בעמידה בגבולות בכל מיני דרכים

למשל, גבולות של רכוש הזולת, גבולות של הכרה בסמכות ויחס מתאים כלפיה, גבולות של הרצון הפנימי ויכולת לוותר כשאי אפשר או אין רשות

ציינת שהילד מקבל טיפול תרופתי להפרעה – מענה דרך ה"גוף", אבל לא ציינת האם הוא ואתם מקבלים הדרכה להפרעה – מענה דרך ה"נפש"

רבים שוגים בנקודה הזו וחושבים שמספיק לתת תרופות, אך המלצת גורמי הרפואה בעולם היא לשלב בין השניים, כי אדם מחובר מגוף ונפש

התופעה של לקיחות בלי רשות מצוייה מאוד אצל ילדים עם הפרעת קשב, רובם לבסוף מפסיקים עם ההתנהגות הזו, אבל עד אז יכולים להצטבר נזקים

כאשר הילד לוקח בלי רשות, הנפגע הראשון מזה – זה הוא בעצמו! כלפי חוץ נראה שהוא "הרוויח 600 שח" אבל הוא הפסיד את הבלמים של עצמו

הוא לא יכול להיות רגוע כשאינו מצליח להתאפק, הוא לא יכול לסמוך על עצמו במצב כזה, הדימוי עצמי שלו כאדם חיובי גם כן נפגע, הוא יודע שעשה מעשה לא טוב

הוא נפגע פעם נוספת כשזה גורם לפגיעה ביחסים שלו עם ההורים שלו (וגם אם הוא לא מכבד אתכם, עדיין אתם האנשים הכי חשובים לו בעולם).

אכתוב לך כמה קווים כלליים להתמודדות, אך מתוך מה שאת מתארת נראה שצריך לעשות עבודה עמוקה יותר גם על ההתנהגויות שלו וגם על היחסים בניכם

מה עושים?
לא להיבהל – התנהגויות של הפרת גבולות עלולה לגרום להורים לחץ ומצוקה. למשל סחרור של דאגות, מה יהיה בעתיד? האם הילד יהיה עבריין? כשהורה נכנס ללחץ הוא מגיב לצרכים של עצמו ולא של הילד. ההתנהגות מדאיגה, אבל לא צריכה לעורר חרדה. מרבית הילדים "יוצאים מזה". כשההורה מתאפק ומכיל את הדאגה והרצונות החינוכיים שלו, הילד יכול ללמוד ממנו גם כן להתאפק, להכיל חשק ולא לקחת בלי רשות.
להבין את המניע של הילד – יש הבדלים בין אנשים בעוצמת כח הרצון ובמידת ההתפעלות שלהם מדברים. למשל אנשים עם הפרעת קשב וריכוז (ADHD) הם עגולים יותר וחווים רצונות, רגשות ותחושות גוף בצורה עמוקה או סוערת יותר. אדם עם אופי "עגול" יותר (בעל נטייה גבוהה לחירות) מרגיש שהרצון שלו הוא ה"אני" שלו, ואם הוא לא יקבל את מבוקשו, כביכול הוא מפסיד את עצמו. מבחינת העיגול, כשהוא רוצה משהו, הדבר כבר בידיו, כעת כל מה שנותר לו הוא להסיר את הגורמים הצדדיים שמעכבים בעדו. מבחינתו זה לא שלא נתנו לו, אלא שלקחו לו. העיגול נוצר כדי שהאדם יישם את האמירה "העבר אין והעתיד עדיין" וייתן משקל גדול יותר להווה. כל ילד נולד עם עיגול גדול ובהדרגה לומד להיכנס לריבוע הגבולות. יש כאלה שהדבר קשה להם יותר. לדוגמה, כשילד נפגש עם משהו שהוא אוהב: אם הוא עם "רצון מרובע", יגיב באדישות יחסית ולא יחשוק בו אם הדבר לא מיועד עבורו. אם הוא עם "רצון עגול", יחוש תשוקה עזה, חוסר שקט. הוא ינדנד להורים, יבכה או יכעס ואף יחפש דרכים עוקפות כדי להשיג את מבוקשו, גם דרכים לא כשרות. גם כשניתן לקבל עם בקשת רכוש מבחינת הילד הדבר דורש מאמץ לעצור את ההתלהבות והתשוקה ולהכיל אי-נוחות. בנוסף, עליו לזכור שיש "שיטה"– בקשת רשות. זו מיומנות מרובעת שקשה לאנשים עגולים, מה גם שלא בטוח שההורה יסכים לתת. לאור זאת נשנה כיוון: נעבור מתגובה/אכיפה להתמקד במניעה. נקדיש מחשבה לשאלה מה שורש הקושי? איך למנוע אותו? מה יכול לחזק את יכולותיו של הילד לכבד את רכוש האחר?
שיח שמתחשב בנקודת המבט של הילד – קל לחשוב שהילד רוצה רק ליהנות, אבל סביר שהוא גם סובל. תארו לכם שאתם נוהגים ברכב ומרגישים שהבלמים לא עובדים היטב… איך מרגיש מי שלא יכול לסמוך על יכולת האיפוק שלו?  בשיחה עם הילד, כבדו אותו ודברו איתו מתוך הנחה שבעומק ליבו הוא לא רוצה לנהוג כך, שככל הנראה הוא עצמו במצוקה, גם אם לא יודע להגדיר אותה. נסו להבין איך הוא רואה את הדברים. תנו מקום למה שהוא מסביר, גם אם ההסבר לא הגיוני (הסתרות מחמירות את ההתנהגות, עדיף לקבל הסדר עקום מאשר לשמר דפוסי הסתרה). העבירו מסר ברור השולל את המעשים אך אל תשכחו להפריד בין המניע החיובי לבין המעשה השלילי. חשוב שהילד יחוש שהעיגול שלו חיובי. הוא לא יצר הרע! עם אותו כח הוא יכול לרצות לקיים עוד מצוות, לסיים עוד מסכתות, להיות נדיב. העניין אינו בעיגול אלא בשימוש שעושים בו! חשוב מאוד להימנע מסטיגמה שלילית. הילד לא גנב! כמו שלא כל מי שמבשל הוא "טבח". טבח הוא מי שבחר בבישול כמקצוע קבוע, גם גנב הוא אדם שבחר בגניבות כאורח חיים. כשאדם צעיר מתפתה ולוקח בלי רשות, סביר מאוד שהדבר נובע מקושי אמיתי. אם הוא יראה את עצמו כ"גנב", הכח שלו לעמוד בפיתוי ייחלש. לכן הגישה היא לא להילחם בעיגול אלא לטפח אותו (למרות שנראה שהוא אשם), ומצד שני לחזק את הריבוע.
לבסס גבולות הפרטיות – נברר עד כמה הילד מבין את מושגים "שלי" ו"שלך" או שהוא חושב/חש שהכל שייך לכולם? פעמים רבות הלוקחים הם גם נדיבים יותר מידי. בחווייתם אין לכל אדם "טריטוריה" ו"בעלות" משלו. לפעמים הגבולות בבית לא ברורים. למשל יש דברים/כמויות שמותר לקחת ויש שאסור, והילד מתקשה להבחין בניהם בצורה חדה. הגדירו והסבירו בצורה ברורה את הגבולות. דאגו שתהייה לילד חוויה של פרטיות/טריטוריה משלו, כמו ארון או חפצים אישיים. הקפידו לבקש ממנו עצמו רשות לפני שימוש במה שהוגדר כפרטי שלו. אם אין "שלי" אין "שלך". בכלל, לבסס בעקביות אצל הילד את ההבנה שלא משתלם לקחת בלי רשות. אם לקח, לעמוד על כך שיחזיר ויבקש רשות, או שישיב את ערך הדבר. אם אין לילד מהיכן להשיב, ישתתף בבצע עליו יקבל נקודות שבעזרתן ישלם את חובו. כך גם יוכל לחוש שאינו "גנב" כי "תיקן" את המעשה ויכיר את הצד הנעים שבגבולות. אם הגבולות בבית חזקים מידי או חלשים מידי, הדבר יכול להתבטא בלקיחות. שימו לב לכך. הנוסחה היא: גבול נכון עוטף – לא חונק. הריבוע שומר על העיגול.
ליצור תחושת שפע ודרכים לקבל בהיתר – ככל שהילד מרגיש יותר שחסר לו, שהוא רעב, כך הפיתוי גדול יותר. תחושת חסר היא סובייקטיבית. לפעמים ההורה חושב ש"יש לילד הכל" והילד מרגיש חסר כי אין "פת בסלו" והוא תלוי ברצון ההורה שאולי הפעם יחליט לא לתת. לפעמים עצם הצורך לעמול על משהו, יוצר תחושת חסר. העיגול אוהב לקבל דברים בלי סיבה והצדקה, אלא רק כי הוא רוצה. לכן כאשר יש קושי בגבולות רכוש, נותנים דמי כיס קבועים מידי שבוע. בלי סיבה, רק כי אוהבים את הילד. אם מדובר בממתקים, מגדירים מאכל ספציפי שניתן לקחת ממנו "בלי רשות". להזמין את הילד לפנות כשרוצה משהו, לחזק את העובדה שפנה וביקש רשות, ולהיענות לבקשות באופן יותר נדיב, בהתחשב בצרכיו הייחודיים של הילד.
לא להביא לידי נסיון – נסו לחסוך מהילד תחומים אפורים שהם בבחינת "החור הגנב". למשל, אם אתם שולחים אותו לקניות עם כסף מזומן הבהירו לו שאתם מצפים לקבל עודף וחשבונית מפורטת. אל תשאירו כסף מזומן גלוי. ממתקים נחשקים במיוחד יכולים להיות בארון יותר גבוה, גם אם הוא יודע להגיע לשם.
לתת תשומת לב – לפעמים ילד לוקח בלי רשות כדי לאותת להורים שהוא זקוק ליותר קרבה/השקעה. הקדישו זמנים המיועדים ליחס אישי לילד בהם תתמקדו רק בו, ברגשותיו, במחשבותיו, ופחות באיך להדריך אותו.

להחזיר לילד אחריות על מעשיו – הילד לקח בלי רשות? יש כללים איך מתנהגים במצב כזה. עליו להחזיר את הכסף. אמנם אין לו את כל הסכום מייד, לכן הוא ישלם בתשלומים. הוא יצטרך לעשות עבודות שיתומחרו בשווה כסף ולאט לאט להחזיר את הסכום שלקח. זה לא עונש – זה תיקון. במקרה שאת מתארת הילד זקוק לתיקון (גם אם כואב). מסכים איתך שאי אפשר לעבור לסדר היום במצב כזה. צריך להציב גבול ברור והוא יתבטא בכך שלכל לקיחה יש מחיר.

עם כל האמור, אני חושב שכדאי שתקחו הדרכה שתעזור לכם לעבוד על היחסים איתו ועל ההתנהגויות שלו באופן יסודי יותר

בהצלחה רבה

חיים