הבן שלי בן 14 מסיים כיתה ח' יש לו קש"ר והוא מתמודד מאוד ,עם בעיות לימודיות , וקימה בזמן…מרגישה שגיל ההתבגרות ממש נחת עליו …ונכנס בו חזק…..יש לי 4 בנים וכולם יודעים שאצלנו לא מעשנים סיגריות לפני ישיבה גדולה….הילד שלי כל פעם מסתיר ממני ושואל שאלות למה ? ומה הסיבה ? אנו עונים לו..כמובן לפי השכל ולפי הכללים בבית….
אתמול מצאתי אצלו סיגריה אלקטרונית שהוא קנה והסתיר מאיתנו….
איך להחתיחס לכך ….? כמו על חריגה מגבולות הבית? או יצר נעורים? זה מרגיש לי לי כאילו הוא שם פס….ומנסה אותנו….בעלי לקח לו את זה ..אבל זה לא פיתרון…מה עושים?
הפחד שלי זה מהתדמית שתהיה בישיבה קטנה…ומצורף לזה עוד דברים שמסבכים אותו…כמו צורת לבוש שהשתנתה וכו…..
אשמח לעזרה דחוף….
לאמא היקרה,
הדבר ראשון שאפשר לראות בדברים שלך, זה דאגה ואכפתיות כנה ואמיתית שלך כאמא לבן שלך, דאגה שבאה לא ממקום של שתלטנות, לא ממקום של רצון שהילד יהיה בדיוק כפי שאני דמיינתי וציפיתי שהוא יהיה. את כנראה מבינה כפי שהדגשת בדברים שלך, שהילד הזה מתמודד עם קשיים רבים, קשב וריכוז, פערים לימודיים, קושי בניהול זמן, ועוד, מה שהאחים שלו והחברים שלו לא מתמודדים, ולא נכון אם כן להלביש עליו ציפיות ודרישות כמו שעשינו אצל האחרים. מה שהתאים אצל האחים שלו והצליח יפה מאוד, לא בהכרח מתאים לו.
הדאגה שלך באה בעיקר ממקום של דאגה ופחד אמיתי וכנה, ממה שאת רואה אצלו כנטייה להיגרר להתנהגויות בעייתיות, ונטייה להיסחף אחרי פיתויים שצצים מול עיניו כל הזמן, כאלה שיסבכו אותו בתדמית שלו בישיבה.
ניתן לשער שאתם השקעתם לא מעט מאמץ למצוא עבורו ישיבה קטנה טובה איכותית ושמורה, ואת כל כך רוצה שהוא יתחיל את הישיבה עם תדמית חיובית, שתגרום לו להרגיש רצוי ומוערך, ובכך לייצר מוטיבציה לתפקוד מיטבי, וכשאת רואה את כל ההתנהגויות האלה, את מבינה היטב את המשמעות של תדמית שלילית בישיבה הקטנה, מול החברה ומול צוות הישיבה, שמהר מאוד מופנמות אצל הילד וגוררות אחריהן התנהגויות שליליות נוספות, וכך התדמית שלו צונחת עוד יותר, והמדרון חלקלק…
בעקבות כל זה, הלב שלך נחרד, ואפשר לומר שבצדק.
העמדה הזאת שלך, ראויה לכבוד ולהערכה מרובה. זה לא מובן מאליו. כי הנטייה של הרבה מאיתנו כהורים היא הרבה פעמים באופן אינטואיטיבי, לראות בילדים שלנו איזה מין 'שלוחה' שלנו, כזאת שצריכה להתאים בדיוק לציפיות ולחלומות שלנו, בכלל בלי לחשוב על הילד עצמו מה מתאים לו ומה לא מתאים לו. וכשאת מצליחה במקרה הזה, כפי שמשתמע מהדברים שלך, לראות את הילד הזה באופן אינדיבידואלי, את הצרכים שלו ואת הקשיים שלו, אנחנו כבר נמצאים בתחילתו של תהליך שינוי וצמיחה.
וכאן מגיעה השאלה שלך, שהיא שאלה רווחת בשדה החינוכי, איך מציבים גבולות כללים, איך מטילים סמכות ומשמעת חינוכית, אצל ילדים כאלה מאתגרים. גבולות שיפעלו באופן מטיב, ושיחוו אצל הילד כדבר בריא, ולא יחוו ככפיה שתגרור בעקבותיה הסלמה כמעט בוודאות.
לפני שנגע בזה, אני מבין שיש כאן כאב ותסכול נוסף. אתם מרגישים שהוא מתרחק ממכם, הוא לא רואה בכם ובחינוך שלכם מודל לחיקוי 'זה מרגיש לי כאילו הוא שם פס…' ניתן לומר, שבעצם זה שהוא מחביא ממכם דברים כל הזמן הוא עושה דברים בהיחבא, זה משדר לכם שהוא רוצה להיות רחוק ממכם, רחוק מהחינוך שלכם רחוק מהערכים שלכם, ולכם כהורים זה כל כך כואב.
אולי נסכים גם, שאת הנושא הספציפי של עישון או סיגריה אלקטרונית או לבוש קצת שונה, בהחלט ניתן לראות את זה באופן לא כזה מפחיד וגרוע, אלו לא דברים כ"כ חריגים מצד עצמם. בהחלט ניתן למצוא בחורי ישיבות רבים וטובים לבושים בסגנון כזה ואפי' יותר מזה. כך גם עישון של סיגריה בגיל הזה הוא לצערנו הרב, נפוץ מאוד בגילאים האלו. [אגב, לאחרונה משרד הבריאות פרסם נתונים על עישון סיגריות במגזר החרדי בגילאי ישיבה קטנה, שם עולה כי כ65 אחוז מכלל הצעירים בגיל הזה מעשנים באופן קבוע. אמנם אין שם פילוח לפי שיעורים וגילאים סגנון ישיבות וכדו', אבל זה בהחלט יכול להעיד על מגמה…]. אבל כאמור מה שמפריע לך וכואב לך כל כך, זה המסר שעומד מאחורי כל זה.
באופן כללי נהוג להבחין בין שני סגנונות הורות שונים במהותם. יש את ההורות שבאה עם תבנית מאוד ברורה של ציפיות דרישות כללים ערכים ועוד. מתוך אמונה שזו הדרך הנכונה הם באים ומחנכים את הילדים שלהם. הורות זו בנויה בעיקר על דמות הורית מכובדת ומוערצת. לעומת זה, יש סגנון הורות שונה לחלוטין ונמצא בקצה השני: הורות שבאה לגמרי מתוך מבט על הילד, מה התכונות שלו מה האופי שלו מה מתאים לו, הורות שלא מנסה להלביש על הילד שום תבנית קבועה מראש, אלא מכווננת לגמרי לצרכי הילד, תכונותיו אופיו חוזקותיו וחולשותיו. הורות זו בנויה הרבה על קירבה וקשר בין ההורה לילד.
חשוב להדגיש כי עקרונית שני סגנונות הורות אלה הם יכולים להיות מצוינים ונפלאים, ולכל אחד מהם יתרונות וחסרונות. הסגנון הורות הראשון הוא יכול להיות מאוד מעצים את הילד, הילד מקבל עוצמה מאוד גדולה, הוא גדל בתוך תודעה שהדרך סלולה לפניו שהוא יודע תמיד מה טוב ומה לא טוב, מה ראוי מה לא ראוי…
סגנון ההורות השני, אפשר לקרוא לזה שזה שייך יותר למה שנקרא 'חנוך לנער על פי דרכו…' יש שם יותר 'על פי דרכו'… זוהי הורות שמנסה מאוד להכיר את התכונות הייחודיות של הילד ולעשות איזה שהוא שיתוף פעולה מלא איתו, ההורה מחפש בתוך הילד מה הילד מיוחד בו, והוא מנסה להתערב כדי לממש מתוך הילד את מה שהילד מסוגל.
האתגר המיוחד בכל זה הוא, לדעת לנוע בין שני סגנונות ההורות האלה. לפעמים יש את הילד שסגנון ההורות אחד לא כ"כ מתאים לו, ואז אנחנו ההורים צריכים לעשות איזו שהיא תנועה לכיוון סגנון ההורות השונה. במקרה שלכם זה נראה, שאת כל הבנים שלכם גידלתם בסגנון שיותר מתאים לסגנון הורות הראשון, וזה הלך מצוין ונפלא, הם כנראה גדלו ועדיין גדלים לתפארת. הם קיבלו מכם דרך מאוד סלולה וברורה, מה עליהם לעשות מה עליהם לא לעשות, למה עליהם לשאוף וממה עליהם להתרחק. הם האמינו בזה קיבלו את זה ורצו עם כל זה קדימה. איתם לא הייתם צריכים לשבת ולחשוב מה מתאים לו יותר ומה מתאים לו פחות. הם קיבלו את דבריכם בהערצה, ויישרו קו עם כל זה, מתוך תחושה פנימית שלהם שיש כאן משהו עוצמתי ואידיאלי שנעשה הכל בשביל להיות חלק ממנו. ניתן גם לשער שבחרתם להם ישיבות כאלה שמתאימות בדיוק לסגנון החינוך שלכם.
יתכן אבל, שלילד הזה זה לא בדיוק מתאים, הוא מתמודד עם קשיים יחודיים לו, הפרעת קשב וריכוז ובעיות לימודיות [חשוב להבין שהפרעת קשב וריכוז, ובעיות לימודיות, הם קשיים דרמטיים עבור בנים חרדיים שנמצאים במסגרת לימוד רגילה, כמו כן קושי בנושא של עמידה בזמנים [שמאפיינת אחוז ניכר מבעלי הפרעת קש"ר] נתפסת אצלנו כ'בעיה דתית' סביבות זמן קר"ש תפילה בציבור וכדו', ולא כקושי תפקודי רגיל]. ואצל הילד הזה נצטרך לעשות איזה שהוא מעבר לפחות חלקי, לסגנון הורות השני. ננסה להתמקד יותר בתכונות של הילד הזה, במה הוא טוב וחזק, מה החוזקות שלו ומה החולשות שלו, ומתוך זה לבנות את החינוך המתאים לילד הזה.
וכאן באמת יש מקום להאיר ולהעיר את תשומת ליבכם, בנוגע לבחירת ישיבה עבור ילד כזה. וזה נושא חשוב מאוד. וכגודל חשיבותו כך גודל הקושי שלו. אחד הדברים שאנחנו רואים שהורים 'נופלים' בהם פעם אחר פעם, הוא הנושא של בחירת ישיבה מתאימה. הלחץ של ההורים בנושא הזה הוא כנראה גדול מדי ולא תמיד הם מצליחים לעמוד בו בלי ליפול לעיוורון. ההשלכות של הדבר הזה יכולות להיות מרחיקות לכת, וההסבר לזה הוא שבחירת ישיבה משקף הן אצל ההורים והן אצל הילד יותר מכל, את הציפיות ואת הדרישות שיש לנו מאת הילד, וכאשר יש פער מדי גדול בין הציפיות של ההורים לבין מה שהילד באמת מתאים לו, זה עלול להיות מתח לא בריא ומזיק. לא תמיד יעזור לנו לשאול את הילד מה הוא חושב ומה הוא רוצה [ולצערנו הרב, גם מה שאומרים לנו בת"ת לאיזה ישיבה כדאי לשלוח וכו', לא תמיד מתקבל אצלינו באמון מלא, ובצדק]. וכאן עלינו ההורים לקחת את השאלה הזאת באופן המאוזן, ובמדת הצורך נתייעץ עם איש חינוך בלתי נגוע ובלתי תלוי. באופן כללי ניתן לומר, שאנחנו נבדוק היטב אם יש לישיבה הזו, קרי הצוות של הישיבה כמו גם האווירה החברתית, מרחב להכיל ילדים כאלו ג"כ. האם אנחנו רואים בעיני רוחנו את הילד הזה, משתלב בתוך האווירה של הישיבה באופן מלא, מרגיש שם טוב מוערך ומרוצה. האם נוכל במקרה הצורך לערב את הצוות של הישיבה בהתמודדויות שלו, ולקבל את ההבנה, את התמיכה, ואת ההכלה הנדרשת. נכון שהישיבות מהסוג הזה בדרך כלל נחשבות פחות מובילות ויוקרתיות, ונכון שיש תמיד את הסברא שטוענת שעדיף שלכל הפחות הוא יהיה בחברה איכותית יותר וכו', אבל הניסיון מורה שהסיכון הוא גבוה, כיון שילד שחווה תסכול דחייה וחוסר ערך באופן מתמשך, זה מתכון בדוק להרבה בעיות. מאידך ילד שנמצא בסביבה בו הוא מרגיש מוערך רצוי ואהוב, יוכל בעה"י יתכן שבאמצעות עזרה וליווי, לצמוח ולפרוח, ובבא העת להתגבר על הפערים.
את מה שאת מכנה כ'שימת פס' עליכם, ניתן להבין מתוך המקום הזה. הילד מנסה להתמודד עם סגנון ההורות הזה, שבאמת אולי לא מתאים לו. הוא רוצה אתכם מאוד, אבל הוא רוצה אתכם קרובים אליו, מכירים אותו ומבינים אותו. הוא לא מתרחק ממכם, הוא מתרחק מדפוס החינוך הזה שהוא מרגיש אינטואיטיבית שזה לא מתאים לו. דווקא ילד כזה צריך אתכם קרובים אליו, קרובים לעולם שלו, הרבה יותר מילדים אחרים. הוא נמצא בסיכון גבוה להחלקה בכל מיני מדרונות, והוא צריך והוא גם אולי אפי' מרגיש שהוא רוצה את זה, הורים חזקים ויציבים שישמרו עליו, שיכוונו אותו, ושיהוו עבורו עוגן יציב וחזק.
התנועה לסגנון הורות הזה, תדרוש מאיתנו בראש ובראשונה, להשקיע ביצירת קשר קרוב עם הילד. יצירת קשר משמעותה להיות קרובים לעולמו של הילד, להכיר את העולם שלו, לנהל איתו שיח על העולם שלו. לדעת מה הוא אוהב מה הוא שונא, מה מעניין אותו מה מעסיק אותו מי החברים שלו ועוד ועוד. להכיר לראות, ולשקף לו, צדדים נוספים ויפים שיש בו, ובטוח שיש לו צדדים כאלה, חוץ מהצד הקצת מרדני הזה. לצורך זה, עלינו לשים רגע בצד את השיפוטיות שלנו, את הרצונות והמשאלות שלנו שצצים לנו באופן כמעט אוטומטי נוכח דברים מסוימים, ולהתמקד בקירבה לילד עצמו.
מומלץ מאוד להשקיע גם בזמני שהות משותפים בלי משימות, זהו מרחב זמן בו ההורה מתפנה מכל עיסוק ומשימה ושוהה עם הילד, אתה נותן לילד להוביל את הקשר לאיזה מקום שהוא ירצה, אני לא 'עובד' אצלו, אבל אני מתמסר עבורו איזה שהוא זמן. כך נבנה קשר בין הורה לבין ילד. וכאמור, ילד כזה צריך את הקשר הזה יותר מכל ילד אחר.
וכעת ננסה לגעת קצת בנושא של גבולות מול ילדים כאלה. את כותבת 'בעלי לקח לו את זה, אבל זה לא פתרון…', ברור שכאשר הגבולות לא נחווים אצל הילד כמיטיבים, כאשר הילד לא מבין ולא מרגיש שחשבו עליו על הקושי שלו ועל התסכול שלו, גבולות אלו הם לא פתרון, אלא בדרך כלל תחילתו של מעגל שהולך ומסלים.
אבל אם הילד ירגיש שראו אותו כאן בסיפור הזה, גם אם הוא לא יסכים, יתכן שזה כן יהיה תחילתו של פתרון. הילד ירגיש את זה רק אחרי שדבר ראשון השקענו ביצירת קשר קרוב איתו באופן כללי, ודבר שני הצבת הגבולות מגיעות מתוך עמדה אמפתית, שרואה את הילד ומתייחסת לקשיים שלו לצרכים שלו ולתסכולים שלו.
אם נאמר לילד למשל, שאנחנו מבינים את הרצון שלו להשתמש בסיגריה אלקטרונית, ויתכן שיש לו הרבה חברים שיש להם כזה ועוד, ויחד עם זה נאמר לו שבכל זאת אנחנו מתנגדים לשימוש בסיגריה אלקטרונית בגיל הזה, אם 'נתווך' לו את הנושא הזה של התדמית שלו בישיבה, כמה זה חשוב עבורו, כמה זה יכול להיות טוב לו, כמה זה שומר עליו. גם אם הוא לא יסכים, אבל המסר שהוא יקבל הוא מסר מעצים, מסר שאומר שיש לי כאן הורים, שנוכחים בחיים שלי שאיכפת להם ממני שלא נותנים לי להיסחף מול שלל דברים. זה יכול בהחלט להיות תחילתו של תהליך שיביא לקרבה ביניכם, הוא יתחיל לראות בכם גורם מווסת שיש לו מול שלל הדחפים והפיתויים שהוא נפגש בהם, הוא יראה בכם דמות יציבה שאפשר להישען עליה, עוגן חזק, ובסיס בטוח.
אם נפעל מתוך עמדה כזאת, אנחנו נקשיב היטב לתסכול שהוא מביע, אולי למשל הוא מתבייש מהחברים שלו שיש להם סיגריה כזאת, אולי כואב לו על הכסף שהוא הוציא על זה… נוכל בהתאם לזה לשקול פתרונות למיניהם [אולי להקפיד על עישון רק במרפסת בבית, אולי נעזור לו כספית, ועוד]. ומניסיון אישי אפשר להוסיף, שהילדים האלו הם מאוד יצירתיים במציאת פתרונות כאשר הם רק רוצים כאשר יש שיתוף פעולה, דהיינו כאשר יהיה ביניכם שיח של דיאלוג ולא אקט חד צדדי של לקיחת הסיגריה או נזיפה מילולית.
ההבדל בין גבולות שבאים מתוך עמדה אמפתית לבין גבולות שבאים מתוך עמדה קלאסית, הוא גדול מאוד. כאשר הגבול מגיע מתוך עמדה אמפתית, אז ההורה שם בצד את הצורך האישי שלו באיזה שהיא תחושת שליטה, הוא לא שולף גבולות ואיסורים כל כך מהר, הוא לא מרגיש מאוים ומפוחד כאשר הילד מתווכח ומעלה טיעונים נגד, ועוד ועוד.
כאמור אצל ילדים כאלה, הצורך בסוג כזה של גבולות הוא ברור ומובהק. כיון שהגבולות האלו הם אלו שנוסכים בו תחושת ביטחון ויציבות, הם אלו שנותנים לו את ההרגשה שההורה מהוה דמות יציבה ובטוחה מחד, ומעורבת ונוכחת בחיים שלו מאידך, דמות כזאת שאפשר להישען עליה ולפנות אליה בזמנים של קושי ומשבר.
אין ספק שניצב בפניכם אתגר ארוך, אבל ברור לחלוטין שהאתגר הזה יכול להיות מרתק ומעצים. אם נשכיל לקחת את הילדים האלו ולעבוד איתם נכון, נראה בהם כל כך הרבה דברים טובים, ונצליח לעזור להם לשלב את הכל לדרך שלהם בעבודת ה', זו בהחלט חוויה רגשית ורוחנית אדירה.
במובן הזה ניתן לראות את ההורות שלנו כיצירה וכאומנות, יש בה המון אתגר מחד ויחד עם זאת גם חדוות יצירה. חז"ל אומרים ג' שותפים באדם אביו ואמו והקב"ה, אפשר להבין את זה שהיצירה הזאת היא לא רק בזמן התהוות העובר, אלא זה דבר שמלווה את ההורים במשך כל תקופת החינוך של הילד. אנחנו ביחד עם הקב"ה יוצרים כאן משהו משותף. היוצר או האמן לפעמים הוא מגיע עם משהו מאוד ברור מראש מה הוא רוצה לייצר כאן, אבל לפעמים ובהתאם לחומר שאיתו הוא בא לעבוד, הוא צריך לראות מה החומר הזה מה החוזקות שלו ומה החולשות שלו, ובהתאם לזה להתאים את היצירה שלו. אלו שני סגנונות ההורות שהזכרנו למעלה.
'חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה'.
בברכת הצלחה מרובה לכל אורך הדרך,
ישראל מאיר
