שלום!
דבר ראשון תודה רבה על האפשרות לקבל מענה בצורה דיסקרטית ומכבדת
לפני כחודש התחלתי טיפול רגשי בעקבות אובדן שחוויתי לפני כחצי שנה
אני טיפוס מופנם מאוד וכמעט שלא יוצא לי לשתף אחרים בחיי
ואני מרגישה לא בנוח עם הצורך בחשיפה הרגשית המהלך הטיפול
השאלה שלי האם עם הזמן אני יתרגל או שבעצם יש כאן בעיה מסוימת
וגם רציתי לשאול מה אני יכולה לעשות כדי להצליח להפתח ולשתף
תודה רבה
אליך, יקרה מאוד.
לפני הכל אני רוצה לבקש את רשותך להשתתף איתך בצער.
את מספרת שחווית אובדן, בגילך הצעיר, לפני כחצי שנה וכואב לי עד מאוד לשמוע על כך
אילו מילים קיימות בעולם שייטיבו לבטא את הכאב. את הכעס. את הגעגוע. את החסר.
את אלף אלפי הגוונים, הרגשות והזכרונות שכרוכים בו- ביקר לנו.
דומה שהימים בהם אנו נמצאים מחזרים אחר הלבבות השבורים של כולנו אוספים אובדן אחר אובדן לכאב עצום של עם שלם והמציאות האלוקים המורחקת.
מי יתן ותבוא ללב כולנו נחמה אמיתית ושלימה.
כאיש אשר אימו תנחמנו ינחם הבורא אותך.
אובדן, כל אובדן- הנו חווויה עמוקה כל כך עד שדומני שמי שלא חש בה יתקשה עד מאוד להבינה.
הלוואי ויכולתי לשלוח משב מנחם אל ליבך.
לאסוף עמך את צרור החיים שהיו- אלו שנשארו חיים בתוכך ולשמר אותם. קודש קודשים.
שתוכלי לחזור להציץ בהם, כל אימת שתרצי ואחר כבוד לסגור את הדלת- לא עד הסוף- ולהמשיך, איתם יחד, הלאה.
אבל זו דרך. לשם, מן הסתם, יוביל אותך הטיפול.
אני מבינה מאוד את העובדה שקשה לך להיחשף ולפתוח. בהיותך אדם מופנם הרי שמן הסתם הורגלת לשאת בתוכך את רגשותיך, שמורים. כמוסים עמך.
לא שוחחנו ואיני יודעת מהי תפיסתך הפנימית המגלגלת אותך לבחור בבחירה הזו שיש בה בגרות רבה יחד עם משא עצום- לשאת את מורכבותם ועוצמתם של רגשותיך על ליבך, לבד.
האם בחירה זו נובעת מהחשש להכביד על אחרים? מעין אחריות בוגרת שמתוקף חייך יצרה בתוכך תחושה כי עליך להיות אחראית ולהעניק בלי לקבל מקום לרגשותיך?
האם זהו חשש להכביד על אחרים כי אין משמעות או מקום לזוטות כמו רגשותיך ועולמך הפנימי?
שמא נבנתה בתוכך תפיסה פנימית שאין על מי לסמוך או משהו שבאמת יבין?
אולי הכל יחד או משהו אחר בכלל?
כך או כך תהליך הטיפול בוודאי פוגש אותך במקום שמנוגד להרגליך ואולי מנוגד לאי אלו חומות הגנה שנבנו בתוכך כדי להגן על נפשך.
אני כותבת לך זאת כיוון שאני סבורה שזהו חלק מהתהליך והצמיחה שלך-
להביא אל הטיפול ואל המודעות שלך מה בעצם קורה בתוכך תוך כדי הטיפול עצמו.
כי כן,
טיפול עשוי ללכת למקום מתפתח, הוא עשוי להעמיק ולהעשות בטוח יותר וככל שהקשר בינך לבין הדמות המטפלת יתחזק והאמון יעמיק ויתבסס כך את עשויה למצוא את עצמך נינוחה יותר ומשתפת בקלות. אבל לא לחינם הנפש שלך מאותתת לך משהו. גם הקושי הזה הוא נושא עמוק וחשוב להביא ולהבין במהלך של הטיפול.
אנחנו באים עם הנפש שלנו. על כל חלקיה.
היא מתקשה? אנחנו רוצים שתספר לנו למה.
יש לנו אמון מלא בה,בנפש שהיא לא מתקשה סתם והסיפור שלה מאוד מעניין אותנו. היא וכל מה שעובר עליה.
יקרה לי מאוד,
התמיכה והליווי אחרי אובדן עשויים להיות משמעותיים וחשובים מאוד עבורך. תהליך ההשלמה והחזרה לחיים עובר מסלול ברור של שלבים שונים בדרך לשם. שלבים להם זקוקים ליד מכוונת בדרך. אני מקווה שהדמות שמלווה אותך בתהליך היא דמות שאת נותנת בה אמון ומרגישה בנח איתה- נח מספיק כדי ללכת בקצב שלך גם אם זה לשתוק וכנה מספיק כדי להביא לאט לאט- בקצב שלך- את מה שעולה בך- כולל הקושי להפתח.
אני סבורה שהנפש שלך זקוקה להבנה שלך, לפני כולם, אל עצמה.
הסתכלי אליה בעין אוהבת, מבינה, מאזינה.
ספרי לה שכולנו נמצאים באותם כאבים כי כולנו רקמה אנושית אחת.
הכאבים שלנו-
אין הם מלמדים על האדם לטוב ולמוטב. הם רק הדברים שהוא קיבל להתמודד איתם.
הדמות המלווה אותך- אינה שונה ממך או נשאת מעליך.
גם עליה עברו כאביה שלה. נסיונותיה שלה.
היא שם כאחות- לשאת עמך בעול כאביך ולנתבם.
הקשיבי לה, לנפש. את. ראשונה.
היי שם בסבלנות.
האמיני שיש לה דברים חשובים לומר.
שכדאי לה.
שיתייחסו בכבוד ובהבנה לדבריה.
אולי יקח לה מעט זמן. כשהיא תשתכנע- היא תביא את עצמה. כמו מאליו.
היי שם בשבילה.
השם יהיה גם הוא.
אני שולחת לך חיבוק גדול. סוכריה מנחמת ללב מאחות רחוקה מאוד- קרובה עוד יותר.
בהצלחה עצומה ונחמת עולמים לליבך,
באהבה,
דקלה
