כל המעמסה נופלת עלי!

שאלה:

שלום לכם, יש לי שאלה שאולי פוגשת עוד נשים רבות, אך נראה לי שאצלי זה עמוק יותר.
אני מרגישה מזה זמן רב המשרתת בבית, וזה שוחק אותי באופן בל יתואר, בעלי הגיע מבית שהבנים לא נקפו אצבע, וזה משהו שהם מתגאים בו לגמרי (באמת לא מבינה למה) המצב הוא שהוא מוציא חבילת עוגיות ומשאיר פתוחה על השולחן, אני ממש צריכה לעשות הכל מא' עד ת' ואין גרם של עזרה, ואם כן אז לצאת ידי חובה, אין שום שותפות בעבודות הבית ושום הערכה על כך שאני עושה הכל לבד, לא הערכה במילים ולא הערכה במעשים, פשוט כלום, הרבה פעמים הוא הולך לנוח בצהריים לכמה שעות בלי להתעניין בכלל אם גם אני רוצה לנוח, וזאת על אף שאני קמה לעבודה מוקדם מאד ועובדת קשה, ואם חשבתי לנוח בשבת הרי שגם אז הוא ישן בלי סוף ואני רוב הזמן עם הילדים, אני מרגישה מנוצלת, מרוקנת, אף אחד לא מעריך ולא רואה את העבודה הקשה שלי, אני מרגישה המשרתת שצריכה לסדר אחרי כולם ואני כבר קורסת, אני יודעת שתגידו לי לדבר איתו, ניסיתי וזה לא עוזר, הבן אדם לא חונך לעזור ומבחינתו נשים אמורות לטפל בבית, והוא עצמו מבלה שעות רבות בקריאת עיתונים ובטלפון שלו, ואת הצרכים שלי ושל הבית לא רואה בכלל. הדבר היחיד כמעט שהוא עושה זה קניות לשבת וגם אז לא הכל ואני צריכה להשלים, אבל בדברים אחרים ממש לא, הזבל ישאר עד שאני אפנה אותו והכלים ישארו אפילו יומיים אם אני לא אשטוף, ומה שהכי מעצבן שיש לו הערות במרומז על הסדר והנקיון על אף שהוא לא נוקף אצבע ואולי אפילו מחמיר את המצב.
אין לי עזרה מבחוץ אם שאלתם, וזה המצב, אני אוהבת מאד להשקיע בבית שלי לנקות לטפח ולהכין אוכל טעים אבל בצורה הזאת מרגישה שאני נשחקת וכבר לא מתחשק לי לעשות כלום, לשם מה? כדי להגיע לשבת ממוטטת מעייפות וגם אז אף אחד לא רואה את זה ולאיש זה לא מזיז? (כשהוא מגיע הביתה אז מיד קידוש ואין מצב כזה שנחתי קודם ואני עייפה) אני מרגישה מרוקנת ומנוצלת, מילא אם היה שמץ של הערכה או הבנה שכל העבודה הרבה הזאת גם מעייפות ומותר לי לפחות לנוח, אבל לא, זה לא קיים. אין לי כבר כח, זה גורם לי לפעמים לצעוק עליו כשאני כבר נשברת ואז הוא בכלל מסתגר בתוך עצמו, מרגישה שאני כבר לא שורדת, אודה מאד לתשובתכם ולעצתכם.

תשובה:
שלום לך שואלת יקרה.
את מתארת תחושה קשה מאד, בתוך מצב מאתגר.
והיכולת שלך להמשיך ולתפקד בתנאים אלו- מעוררת הערכה.

אני שומעת בדברייך שתי קולות.
מצד אחד את אוהבת את הבית, את הנקיון והטיפוח, ומצד שני מתפתחת בך התנגדות פנימית עזה להמשיך לתפעל את הבית.
ומה שהופך את הפעילות שבאופן עקרוני את אוהבת לפעילות מאוסה- היא ההרגשה שנלווית לה.
הרגשה של חוסר הערכה, של מובן מאליו, של משרתת.

אני רוצה להציע לך כמה נקודות להתבוננות:

1.
מי או מה מכריח אותך לעשות דברים שאינך רוצה?
חוויה של אובדן בחירה היא קשה ומחלישה.
האם יתכן שיש בכוחך לבחור לעשות את מה שאת רוצה לעשות?
לעשות את מה שנכון עבורך בהתאם לרצונות שלך, לערכים שלך, לצרכים שלך, לכוחות שלך?
ולהאמין שהעולם ימשיך לתפקד, וגם בני הבית ימשיכו לחיות, בלי שתקחי אחריות על כל פרט…
ככל שהפעולות מחוברות יותר לרצון, ואת עושה את הפעולות כי את רוצה, או כי מתאים לך, או כי את בוחרת-
האנרגיה מתחדשת ועולה.
ולהיפך…

2.
משרתת היא זו שפועלת למען אחרים- ולה עצמה אין מקום.
היא לא נותנת משלה, אלא מחויבת לתת את עצמה לאחרים.
האם העמדה הנפשית הזו מוכרת לך ממקומות נוספים בחיים?
האם את בעצמך רואה את עצמך? נותנת לעצמך מקום?
מקשיבה לצרכים שלך? נוהגת בעצמך באהבה ורכות?

כשאת מדברת על כך שבעלך לא רואה את הצרכים שלך,
אני מציעה לך רגע להתבונן פנימה ולבדוק עד כמה את שם בשביל עצמך.
כמה חשיבות את מייחסת לצרכים שלך? כמה את דואגת למלאות אותם?
האחריות הראשונית לצרכים של אדם- חלה עליו עצמו.
הראשון שצריך לדאוג שאת תוכלי לנוח וכו- זו את בעצמך…
אם את זקוקה למנוחה לפני הסעודה- מי ימנע אותה ממך?

3.
את מסבירה את המצב בכך שבעלך מגיע מבית שבו הבנים לא עושים כלום.
אך למעשה אפשר לראות אנשים רבים שנוהגים בבתיהם הפרטיים באופן שונה מבית הוריהם.
במובנים רבים ומגוונים.
בדרך כלל, כשמתחתנים- מתחיל תהליך של התאמה והסתגלות,
וגם נתון כזה של חוסר הרגל לעזור בבית- יכול להשתנות.
האם יתכן שהעובדה שבעלך לא עוזר היא לא ממש הבעיה עצמה אלא הסימפטום שלה?
האם היא חלק ממשהו רחב יותר במערכת היחסים שלכם?
האם חוץ מזה- הכל מושלם?
סביר להניח שמדובר בחתיכה מפאזל גדול יותר.
פאזל שמורכב ממסרים סמויים שעוברים ביניכם.
ואת הפאזל הזה כדאי להתחיל ללמוד.
מה את מרגישה כלפיו?
,מה את בעיני עצמך?
למה את ראויה ולמה לא?
מה מפחיד אותך?
מה אסור שיקרה- ואת מוכנה לשלם עליו מחירים?
מה את מרגישה שהוא אומר לך בהתנהגות שלו?
ומה את עונה לו? לא במילים. בהתנהגות, בהרגשה, בפנימיות.

יתכן שתשובות לשאלות האלו יניחו בידך קצה חוט להבנת מערכת היחסים שלכם.
כל מערכת היא כמו ריקוד. יש בה שניים שמשתפים פעולה.
ולמערכת הכאובה שאת מתארת- יש שני שותפים.
המשמעות היא שיש לך חלק במה שקורה. וזה לא אומר שאת אשמה.
זה אומר שיש בכוחך לשנות את המסרים שאת מעבירה,
ובכך להביא לשינוי של הריקוד המשותף.

הקשבה ערנית לעצמך תוכל לקדם אותך,
ויתכן שתרצי להסתייע באשת מקצוע כדי לקצר את הדרך ולמצוא את נקודת השינוי.

מאחלת לך חיים של בחירה ופריחה.
חיים מלאים בהערכה עצמית ובסיפוק,

זלטי

גם לכם יש שאלה?

משהו מעיק על לבכם ואין לכם את מי לשתף? אתם מתמודדים עם קושי אבל מתביישים לשאול? כאן אפשר לשאול הכל!

השאלה תפורסם באתר רק אם תרצו בכך, ואם היא תאושר על ידי הוועדה הרוחנית (רוב התשובות שנשלחות אינן מפורסמות באתר). 

יש לך מה להוסיף?

2 תגובות

  1. אני רואה כאן דפוס של אלימות במשפחה.
    הייתי שואלת אם גם חמותך מרגישה או שנראה עליה שהיא מנוצלת. האם גם היא היחידה שמטפלת בבית, או שבעלה עוזר לה? האם גם אותה לא מעריכים?
    כי אם כן, אז השאלה הבאה היא האם החמות שמחה או מרוסקת. זו אינדיקציה לבדוק אם מדובר בסוג של מנטליות שקשורה לעדה או שמדובר באלימות.
    ואם התשובה היא לא, ומה שאת מתארת לא קורה אצל חמותך, אז הבעל שלך משתמש בחינוך של הבית כדי להסביר את האלימות שלו כלפייך.
    כי יש הבדל בין מנטליות שהגברים לא עושים כלום בבית, לבין אדישות גמורה לאישה.
    גבר שלא מעריך, שלא אומר מילה טובה, שלא תומך בכלל, שבדווקא לא מחכה בקידוש, זה גבר כוחני ושתלטן.
    הייתי ממליצה לך לקרוא את הספר: "לילה ולא דומיה" של חסי ברטלר. היא מדברת על הנושאים האלה וגם נותנת כוחות למי שבמצבים האלה.
    אבל בנוסף, אשה יקרה, הדבר שהכי חשוב שתעשי עכשיו, זה לא לשמור את התחושות האלה בבטן. ספרי לרבנית שלך, אם יש לך, ספרי לרב. ואם אין לך, אז ספרי לחברה טובה. את גם יכולה ללכת לבד לייעוץ זוגי כדי לבדוק לעומק מה קורה והאם באמת מדובר באלימות.
    הפכי את קירות ביתך ל"שקופים", גברים אלימים דואגים לסגור את הבית כדי שיוכלו להמשיך באלימות ללא הפרעה. קירות שקופים עוזרים להם להפסיק. לכן עלייך לספר לאחיות, לחברות, לרבנית שלך מה קורה בביתך.
    האם בעלך דואג לבודד אותך מחברות וממשפחה?
    האם הוא אחראי על הכסף בבית ואת מקבלת ממנו רק "דמי כיס"?
    איך הוא מתייחס לילדים?
    האם הוא קמצן?
    האם הוא מקנא לך מאוד?
    האם הוא מונע ממך דברים בסיסיים באמתלאות של צניעות ורוחניות?
    האם הוא מרבה לצטט את חובותיה של האישה כלפי בעלה ולהתעלם לחלוטין מחובות הגבר לאשתו?
    האם הוא נותן לך לדבר ולהביע את דעתך ומתייחס לכך בכבוד, או שהוא משתיק אותך ומזלזל בדברייך?
    האם את יכולה לצאת לפעמים עם חברות?
    האם הוא דורש תמיד לדעת איפה את ומה את עושה?
    האם הוא עוקב אחרייך?
    האם את מרגישה שאסור לך להרגיז אותו?
    האם את מרגישה שאת לא חופשיה לידו והולכת כמו על ביצים?
    האם את חשה אשמה?
    האם הוא מאשים אותך?
    האם כשאת מנסה לדבר איתו, אז הוא מסובב את הדברים כך שיוצא שאת אשמה, או לא מבינה, או שיש לך השקפה עקומה לדעתו?
    אלה ואחרים הם סימנים מובהקים לאלימות.
    ולא יעזור אם תעשי עבודה על עצמך, או אם תשתדלי יותר, או אם תנסי לרצות אותו יותר, כי זה מתכון בדוק להתגברות האלימות. דברים כאלה הם טובים כאשר הבעל אינו אלים.
    אנא אשה יקרה, פני לעזרה כמה שיותר מהר. הצילי את עצמך. את לא חייבת להמשיך לחיות ככה!

  2. שאלת שאלה קשה.
    קיבלת תשובה מדהימה מזלטי.
    נכנסתי לתגובות כדי להגיד לזלטי הזו שאני לא מכירה: וואו!

    אבל גם אגיב לאורה שמעלי, לקרוא לזה אלימות במשפחה ממה שהיא מתארת זה רחוק מאוד, וחבל להכניס לה רעיונות מלחיצים.
    זו לא אלימות, זה בעל שעדין מפונק וחושב שכל העולם נברא בשבילו, וחינוכו הגרוע עזר לו לטפח עמדה כזו.
    האישה אכן צריכה לדאוג לעצמה ולמקומה, כי אין מישהו אחר שיעשה זאת.
    אבל זו לא אלימות, ב"ה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות נוספות באותו נושא:

אמונת חכמים בימי קורונה

מעולם לא הייתח 'חזק' באמונת חכמים. אף פעם לא היה לי ספק שרבנים יכולים לטעות (במיוחד כשמספקים להם נתונים חלקיים). אבל תמיד הבנתי שהרבנים הם בעצם אנשים גדולים, רק שלפעמים

קרא עוד »
דילוג לתוכן