לאחרונה קשה לי ללכת לכולל

ישיחנה שלום! רציתי לשאול….
אני אברך סטנדרטי לומד בכוללים יום שלם התחתנתי לפני 5 שנים וב"ה יש לנו שני ילדים.
רציתי לשאול אתכם כזו שאלה אני נמצא כעת בבעיה בחודשים האחרונים נהיה לי קשה ללכת לכולל עד כדי כך שאני פשוט כבר הרבה זמן לא נמצא בכולל וזה משום שיש לי פיתויים ללכת לגלוש באינטרנט כשר במקום ללכת לכולל, עכשיו אני מבין שאני אמור לעזוב את זה וללכת לכולל ומשום מה אני לא מצליח לעשות את זה, יש לי איזה שהוא קושי ואני אפי' לא יודע מה הוא שגורם לי לא לדרוך בכולל ואני מנסה להלחם עם זה ולא מצליח אולי תוכלו לעזור לי?

אברך יקר
אני מעריך את פנייתך הכנה, ואת הרצינות והמודעות העצמית הגבוהה שמשתקפת בה.
ניתן לגשת אל הבעיה שאתה מתאר מהכיוון של ה'סור מרע', דהיינו להגיע אל ההבנה שלשבת בוקר שלם ולגלוש באינטרנט (גם אם הוא כשר) הוא 'לא תכל'ס' – גם אם לא היית אברך כולל שלומד תורה. אדם מן היישוב הולך לעבודת יומו ועושה עם עצמו משהו מועיל. כמובן שיש משהו מושך בבטלה ובגלישה מהנה באתרים מעניינים… אבל זה לא דבר שיכול למלא את הנפש, ובשלב מסוים אדם מרגיש ריקנות ומבקש לעצמו עיסוק שיועיל לו ולאחרים.
ניתן גם לבוא מהכיוון השני, ולאבחן שהפיתוי להשאר ולגלוש נובע מחוסר סיפוק בכולל. קשה לך למצוא בלימודך תחושה של משמעות ושל התקדמות.
כמי ששנים רבות לומד בכולל, אני יכול לחשוב על כיוונים שעשויים לסייע לך.
{תשובתי דלהלן באה מתוך הנחה שאתה מעוניין להמשיך וללמוד תורה. יתכן מצב אחר, בו אברך מחליט לצאת לעולם העבודה, וכמובן שההנהגה המקובלת והראויה היא להיוועץ בתלמיד חכם שידוע גם כאיש שיודע לייעץ [ורצוי שתהיה לו היכרות עם האברך המתייעץ], ומתוך כך להגיע לידי החלטה מה הדבר הנכון לעשות.}
אני מהרהר לעצמי: טוב שקרתה לך התופעה הזו של הגלישה במקום ללכת לבית המדרש…
זה גרם לך להתנער ולחשוב על עצמך. תוכל לנצל את המצב הזה להתחדשות ולהתרעננות.
יתכן שעד עתה למדת בכולל בגדר של "מלומדה". אין כאן אשמה, זו פשוט ברירת המחדל שלך, ושל כל הציבור שלנו: ישיבה קטנה – ישיבה גדולה – חתונה – כולל.
כעת, כאשר אותה תנועה טבעית שמכוחה הלכת עד עכשיו, כבר לא פועלת כשורה, ותחושת המחויבות שלך ללימוד בכולל נעלמה, זו הזדמנות להתחדשות!
יש מקום להתרענן בלימוד מאמרי חז"ל אודות חשיבות תלמוד תורה והמשמעות העצומה שלו, לעצמו ולכלל, וישנם כמה ספרים שהלומד בהם מתחזק ומקבל חשק ללימוד, כגון ספר מעלות התורה ונפש החיים שער ד. שמעתי פעם שהמשגיח ר' דן סגל סיפר על אברך אחד שבכל בוקר היה מגיע לכולל עם 'פרישקייט' וחשק גדול, וחבריו האברכים חלשה דעתם מולו – מניין הוא שואב את המרץ הזה מדי יום ביומו. עד ששאלוהו על כך, והשיב להם שבכל בוקר לפני הסדר הוא לומד את פרק ראשון במסילת ישרים אודות חובת האדם בעולמו שהיא להתקרב אליו ית', ובכך הוא מקבל את המבט הנכון על החיים ומטרתם, ונדלק בו הרצון להתקרב לה' וללמוד את תורתו…
אולם יש כאן נושא חשוב ומרכזי נוסף:
על לומדי תורה לדעת יסוד גדול: על מנת ליצור קשר של קיימא עם התורה, אין די ברצון חזק "ללמוד תורה" ובשאיפה לקיים מצוות "תלמוד תורה" ולהתקרב לה'. כל לומד מוכרח שיהיו לו פרוייקטים בלימוד, דהיינו שיהיה עסוק במימוש הישג מסויים ומוגדר בלימוד, אם בבקיאות או בעיון. בהמשך אבאר שיש בכך שני חלקים.
רק בכך שיש לו את "הסוגיא שלו", "המסכת שלו", הוא באמת מתקשר ללימוד ומסוגל להתמיד ולאהוב את הדבר.
יש המחשה לעקרון זה מן החזון איש, סמל אהבת התורה וחשקתה.
כך מופיע בספר מעשה איש (ח"א עמ' פח): כשישב אבילות על אמו ע"ה, בשנת תש"א, נכנס אליו רבי ירוחם ורהפטיג לנחמו. "יש לי צער גם על שאיני יכול לעסוק בתורה", אמר רבינו. ור' ירוחם תמה: הלוא יש די ענינים בתורה שגם לאבל מותר ללמוד? ורבינו השיבו: אמת, אבל אינם העניינים שעסקתי בהם לאחרונה בעיון!
נמצינו למדים: אילו רק הרצון לקיים מצות ת"ת היה בוער בחזו"א, מה בכך שעכשיו הוא יושב שבעה, הלא יש ענינים רבים בתורה המותרים בלימוד. אלא שהרצון ללמוד תורה מתלבש במעורבות ובהתקשרות לסוגיא מסוימת, שזאת נעשתה "התורה דיליה". זאת היא אהבת התורה שראינו אצל כל גדולי ישראל.
מובן אפוא, שכל אדם שמקדיש את עצמו ללימוד התורה, צריך לשאול את עצמו: מה החלק שלי בלימוד? מה היא ה"סוגיא שלי". האם אני מתקדם בלימוד, או רק "לומד לשם ללמוד".
הענין הזה מורכב משני חלקים:
א) התחושה והסיפוק שיש לי משהו ביד מהלימוד. ויש כמה דרכים להגיע למימוש עצמי זה:
– כאשר חוזר על תלמודו וזוכרו (הן בחזרה סמוך ללימוד והן בהפרשי זמן);
– מסיים נושא בהלכה או מסכת ונבחן באיזו מסגרת של מבחנים כמו מבחני רבנות או דרשו וכדומה;
– משקיע בכתיבה ומסכם לעצמו את הסוגיות ואת החידושים והדינים העולים, ויש גם אפשרות לכתוב קונטרס או ספר;
– מלמד לאחרים ובכך תורתו נושאת פרי של השפעה.
בכל אחת מהדרכים הללו, אדם יכול לקבל סיפוק בכך שיש קיום לעמלו. [וכל זה בצד הידיעה האמיתית על השכר בעולם הבא, וכמו שנאמר במסכת אבות: "ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך. ודע שמתן שכרם של צדיקים לעתיד לבא".]
ב) מלבד הצורך לחוש שיש לי משהו ביד, ישנו את הענין שהבאתי לעיל, שההתקשרות לתורה היא על ידי שיש את ה"סוגיא שלי", "המסכת שלי", כלומר שבזמן הלימוד עצמו אדם עוסק בו מתוך התחברות אישית, מכך שיש לו חשק ללמוד את אותו הנושא.
וזה מביא אותי לנקודה חשובה נוספת לחיי האברכות, והיא מתגלה לכל אחד בשלב מסויים.
בישיבות כולם לומדים פחות או יותר אותו דבר, ובאותה דרך לימוד. כולם לומדים "נשים נזיקין" בשיטת הלומדות הישיבתית.
כאשר הבחור מתחתן והופך לאברך, נפתחים בפניו ערוצים שונים. וכאן המקום לכל אחד לבחון לאן לבו נוטה וחפץ. האם להמשיך בינתיים ב'נשים נזיקין ישיבתי', או לעבור ל'הלכה', וגם ב'הלכה' יש כמה סגנונות, ויש גם אפשרות לחושן משפט, ואולי קדשים, ואולי פשוט לעבור על מסכתות בעיון קל מכריכה לכריכה. יש הרבה דרכים, ולא הרי אדם זה כהרי זה. התורה היא מאד גדולה, בודאי בדורנו כאשר אנו עומדים מול ארון ספרים ענק שהצטבר במשך השנים (תחשוב כמה ספרים היה לרש"י בארון, וכמה יש לנו). ולכן אדם מוכרח להחליט באיזה תחום בתורה הוא הולך להשקיע את עיקר מרצו.
יש לא מעט בחורים שחשקם בלימוד בישיבה היה כבוי, וכשהתחתנו ועברו למסלול לימוד הלכה, אורו עיניהם והתחילו לשקוד על תלמודם.
לא תמיד זה כ"כ פשוט ליישם. כי יש בדבר גם היבט טכני, שהרי לא תמיד מוצאים את הכולל המתאים, וזה יכול לקחת זמן, וגם תלוי היכן האברך מתגורר מצד ההיצע של הכוללים.
אך גם אם אברך לומד כעת בכולל שאינו בדיוק לפי נטיית לבו, ואין לו לאן לעבור, לא כדאי להכנס למרמור על כך, וסוף סוף כל דבר שלומדים ברצינות יש בו תועלת לבניין התלמיד חכם, וגם ניתן להקדיש את השעות מחוץ לכולל (כמו כולל ערב, שישי שבת, בין הזמנים) לטיפוח נטיית הלב (וגם להתבונן מה היא בעצם הנטייה) בלימוד, ובכך לזכות להארת עיניים.
ואחרי הכל נזכור, שבחייו של אדם המקדיש את עצמו ללימוד תורה, יש עליות וירידות (כמו בכל תחום – 'ימי האהבה וימי השנאה'), זה טבעי ונורמלי. גם החיים מחוץ לבית המדרש – אשה, ילדים פרנסה וכו' – יש בהם תמורות ושינויים והכל מקרין גם על הלימוד והחשק. אין להבהל מזמני ירידה, "אל תשמחי אויבתי, כי נפלתי אז קמתי"! מתנערים ופותחים בפרוייקט חדש של לימוד (למשל: לגמור את הפרק ולחזור עליו 7 פעמים; לסכם בבהירות את הסוגיא ולסדר את זה כאילו אני כותב ספר, וכו'), ואם אנו מגלים את השכחה שעושה בנו שמות, נעשה את שלנו בחזרות ובסיכומים, ונבקש ונתפלל על הצלחה בתורה ("לאוקמי גירסא סיעתא מן שמיא", גמ' מגילה)!
נדמה לי שעלו בידינו די נקודות להתבונן בהם ולהפיק תועלת. אם תרצה, נוכל להמשיך לדון בנושא. אוכל גם להמליץ לך על ספרו של הרב בוצ'קובסקי "חישבתי דרכי – חלק ב" המוקדש לאתגרים בעולמם של אברכי הכוללים.
מאחל לך הצלחה רבה במציאת חלקך בתורה ושמחתך בה!
המעריכך מאד, אברך יקר ונפלא!
ישי