מדינת ישראל קמה בזכות השואה???

אני לא חושב ששאלה כזו או אחרת צריכה להביא לידי בכי. צריך להתרגל – להסתגל להכיל שאלות, פעמים ולוקח זמן עד שהשאלות מתיישבות, צריך לאגור ידע, צריך לברר את ההנחות המוקדמות שעליהם מבוססות השאלות, לא יתכן ששאלות יפריעו למהלך החיים שלנו.

טוב מאד לנסות ליישבם ולהיות טרוד ביישובן אבל לא להגיע לידי בכי וודאי לא לעוות ולעצירה של כל החשיבה. אני מאד מעריך אותך על כך ששאלות כאלו מטרידות אותך, אך אני חושב שכדאי לך להסתגל להכיל שאלות ושהם לא יעוותו לך את מהלך החיים. זאת ועוד, כאשר דנים בדבר ונכנסים להיסטריה מאבדים את היכולת לדון בדברים באופן רציונלי ושקול, עירוב הרגשות והבהלה מהווים חסימה של החשיבה ויכולת לשקול באופן מאוזן את צדדי הנידון. אם אתה חש שמחשבות אלו או אחרות משתלטות עליך ולא את עליהם כדאי לפנות לעזרה, שאלות ותהיות על דברים אמוניים כאלו ואחרים לא אמורים לגרום לטלטלה כה עזה כמו שתיארת.

שים לב אם אכן שלוות חייך ניטלה לאור שאלה כמו זו כדאי לך לפנות לעזרה אישית מקצועית.

דברי נכונים בכל מקרה אך במיוחד כשהשאלות קשורות לאירועים כמו השואה, [וכאן אני קצת מתחיל כבר את התשובה על השאלה…] ואסביר את דברי ולשם כך אקדים הקדמה קצרה:

משה רבינו ביקש מהבורא שיראה לו את כבודו (שמות לג, יח) הבורא אמר לו 'וראית את אחורי ופני לא יראו' (שם פסוק כ) חז"ל (ברכות ז א) פירשו את בקשתו של משה רבינו כבקשה להבין את הנהגת הבורא בעולם. הבורא יתברך ענה לו שהוא מוכן אך לא לגמרי – 'פני לא יראו', כלומר, יש דברים שאין יכולת להראות אותם לאיש. דברים אלו צריכים להישאר מוסתרים, לא כל דבר יכול להיות מובן בעיני אדם, גדול ככל שיהיה.

לפי הבנתי, אירועים כמו השואה, הם בבחינת 'ופני לא יראו', הניסיון להסביר למה אירעה השואה, מה הייתה מטרתה ואיזה טובות או רעות אירעו בעקבות השואה, מהווים לדעתי רצון לראות את פניו של אלוקים, לחדור לאותו מקום שלא ניתן למשה רבינו לחדור אליו. אנו לא מסוגלים לראות אפילו את אחוריו של הבורא, ודאי לא את פניו. יש פעמים שמידת הענווה מחייבת את האדם לומר 'איני יודע', כי כל ניסיון של הסבר יהיה הסבר אנושי, בזמן שהאירועים האלו הם אירועים אלוקיים ולא אנושיים. ולכן כל פעם שאני שומע הסבר על אירועי השואה, זה נראה לי לוקה בחסר, אני סבור שאירוע דרמטי כמו השואה אינו אמור להתיישב בעיני איש, הם אמורים להתיישב רק על ידי אלוקים.

יהיה מי שיגיד, איך אני יכול להאמין, אם לא אנסה ליישב ולהבין את אירועי השואה. ובכן לענ"ד זה לא נכון, האמונה לא תלויה באירוע זה או אחר. אדם שמאמין בבורא, לא צריך להיות מוטרד מכך שלא תמיד הוא מבין את הנהגת הבורא. האמונה לא עומדת במבחן של אירוע זה או אחר. האמונה בבורא הגדול הגבור והנורא, מחייבת אמונה גם בחוסר היכולת שלנו לתפוס תמיד את כל הנהגותיו של הבורא.

אחרי כל ההקדמה הארוכה הזו, אני מרגיש שאוכל לגשת לדון בשאלה שהצגת. שאלתך קיימת על פי הנחה מוקדמת שהמדינה קמה בזכות השואה, ואם כך חשבון פשוט מעלה שאותו האיש היטלר ימ"ש, כביכול גרם לתקומת המדינה ולהצלת עם ישראל. זה מעיק לחשוב שקרה דבר טוב בעקבות מעשיו של צורר יהודים שכמוהו, כביכול כל מה שאנו נהנים היום מקיומה של מדינה יהודית הם פרי מעשי ידיו של אותו צורר.

ובכן ראשית צריך לדעת שעצם ההנחה מוטלת בספק גדול, כלל לא ברור אם האירועים קשורים זה לזה. מחקרים רבים נכתבו על ידי חוקרי היסטוריה בדבר הקשר בין הקמת המדינה לבין השואה , כאשר יש הטוענים שהשואה רק גרמה להכחשת כח הקמת המדינה, תיאוריה זו מציבה את השואה כגורם מפריע להקמת המדינה, כאשר חלק גדול כל כך מהעם היהודי נהרג, וכך היכולת להקים מדינה רק נעשה יותר קשה, המדינה קמה על ידי עם קטן וחלש שספג טרגדיה גדולה, יתכן שלולי השואה הייתה קמה מדינה חזקה יותר, מצליחה יותר במלחמות הכיבוש שלה. והעיקר לנו כיהודים דתיים, יתכן שלולי השואה הייתה המדינה עם מספר רב יותר של יהודים שומרי תורה ומצוות, וממילא המדינה הייתה שומרת יותר על צביונה היהודי.

לשיטה זו, אותו צורר ימ"ש, גרם לא רק לשואה, אלא גם למדינה כחושה חלשה, כשגם הרג האזרחים והחיילים במלחמות שבימי קום המדינה, הם תולדות של מעשי הרצח של אותו צורר, ומעשים אלו נזקפים גם כן לחובתו [אגב החוקרים שדנו בענין זה ציינו שהדיון על הקשר בין הקמת המדינה לשואה החל באופן רציונלי רק כאשר עברו מספיק שנים מן השואה, כאשר הפצע המדמם לא היה נגד העיניים. הפצע המדמם של הזוועות שחוו בשנות האימה של השואה היוו מעצור מלחשוב על הדברים באופן שקול, הנה דוגמה אחת לחוסר יכולת לדון בדבר בעקבות בהלה].

אך לדעתי גם אילו צודקים אלו הסבורים שהקמת המדינה אירעה בעקבות השואה, אין בכך משהו מטריד, בדבר ה'זכויות' של אותו צורר שכביכול הקמת המדינה היא תולדה של מעשיו. וראשית נבחין, הרי כך היה במשך כל הדורות, לולי מעשיו של פרעה לא היה מתגלה יד ה' בעולם כמו שהם ניגלו במכות מצרים, ולא היה העם יוצא ממצרים ונעשה לעם ה'. ולולי מעשיו של המן לא היה עם ישראל מקבל את התורה מרצון [וכמו שמובא בחז"ל שבימי אחשוורוש קבלו את התורה מרצון יותר מבזמן מתן תורה בהר סיני], כשמעשיו של המן היוו ממש חלק מהתרחשות הנס כאשר הוא גרם להכנסתה של אסתר לבית המלוכה. וכך אם נבדוק את ההתרחשויות שקרו במהלך הדורות נמצא כי פעמים רבות הצרות והיסורים שנעשו על ידי צוררי עם ישראל היו חלק מתהליך שהוביל לגאולה וישועה. כי הבורא מנהיג את העולם ומוביל אותו כרצונו, וככתוב (משלי פרק יט פסוק כא) 'רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ וַעֲצַת ה' הִיא תָקוּם', ופירש רבי בונים מפרשסיחא זצ"ל שהחידוש הוא לא שהבורא מנצח נגד מחשבות בני אדם כי זה לא חידוש, אלא החידוש הוא שאותם המחשבות הרבות שבלב איש הנראות כהיפך לרצון ה' וכחתירה אל מטרה הפוכה מרצונו יתברך, מתהפכות לעצת ה', כלומר, האדם חושב שיעשה דבר מה ולבסוף הבורא משתמש בהם כרצונו להיפך ממחשבתו של האיש שעשה את המעשים.

אך כל זה איננו נוגע כמלוא נימה בגנות מעשיהם הרעים של אותם צוררים. ונקודה זו חשובה מאד, שהיא אחד מן העיקרים הגדולים ביהדות. היהדות לא גורסת דרך של מטרה המקדשת את האמצעים, בספרי הקדמונים מייחסים דרך זו לאותו האיש הנוצרי. לגירסת היהדות ישנה משמעות רבה אל הדרך אל המטרה, כי אחת מן המטרות הם מעשי האדם, שיפור המידות שלו, הנהגות קדושות ומעולות, ואם כן מה בכך שלא אירעה תוצאה, סוף סוף האדם התנהג בחוסר מוסריות ובדרך שפלה. 'ולא ניתנו מצוות אלא לצרוף בהן את הבריות'. [מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק יט] כלומר, כמעט אפשר לומר שהאמצעי עיקר יותר מן המטרה, התורה והמצוות ניתנו בכדי שהאדם ישפר על ידיהם את מעשיו, ויהיה מתוקן יותר, התוצאות של מעשים רלוונטיים כלפי עושי המעשה רק אם הוא חתר אליהם ורצה במטרות, כאשר הוא עושה מעשה שהוא מודע לתוצאותיו הרי גם המעשה נידון כמו התוצאה. אך כאשר אדם עושה פעולה שתוצאותיה לא ידועות, ורק התרחש בעקבותיו דבר מה, אין בין התוצאה למעשיו ולא כלום.

אנו רגילים לדון בדבר המעשים שלנו כאילו המטרה והתוצאה הם העיקר. ממילא אם נמצא שהתוצאה שאירעה מחמת המעשים שעשינו הייתה לטובה, אנו דנים את המעשה כמעשה טוב אף שהאמצעי – הדרך, אליה הגיעו אל אותה מטרה, הייתה גרועה מאד. אך לא כן הוא. עבירה גם אם לא אירעה ממנה תוצאה הרת גורל הינה עבירה. כל שכן כאשר הייתה גם תוצאה, והתוצאה הייתה הרת גורל, אלא שההשלכות העתידיות ממנה היו לטובה.

אם נתבונן בדברים נמצא שלא נזקף לאותו צורר ימ"ש זכות הקמתה של המדינה, גם אילו הקמת המדינה הם תוצאות של מעשיו, כי מה בכך אם גלגלה ההשגחה את תקומתה של המדינה על ידי מעשיו. [בדבר שכר על דבר טוב שאירע בעקבות מעשי אדם ראה קדושת לוי (פרשת שמות, בשלח, אמור, איכה) שהאריך לבאר שהטעם שזכו המן וסנחריב שמבני בניהם למדו תורה [גיטין נז ב], זה שכר עבור מה שהם נעשו כלי להתקדש שמו של הקדוש ברוך הוא, וראי עוד בספר מחשבות חרוץ (אות יז) שהטעם שזכה המן שבמני בניו למדו תורה משום שבזכותו הדר קיבלוה בימי אחשוורוש. וראי עוד מהר"ל (נצח ישראל פרק ז) שביאר ענין זה].

המשמעות רבת המשקל אל מעשי האדם והדרך בה הוא הולך מהווה מקור השראה גם למעשיו הטובים של האדם, בתפלה שאחר הלימוד אנו מודים לבורא על ששם חלקנו מיושבי בית המדרש, כשאנו מונים את מעלות יושבי בית המדרש כנגד יושבי הקרנות. בין השבחים אנו אומרים 'אנו עמלים והם עמלים, אנו עמלים ומקבלים שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר', כשהכוונה לשכר בעולם הבא. אך רגילים לומר שיש כאן עוד רובד של שכר שעליו אנו משבחים. השכר של יושבי קרנות, הוא על פי התוצאה, אם עמל הרבה או עמל מעט, התוצאה קובעת את גובה השכר. לעומת זאת בתורה ובמצוותיה, השכר אינו לפי תוצאה אלא לפי עמל. כל זה נובע מגודל המשמעות של המעשה ולאו דווקא של התוצאה.

הנפש החיים (שער א פרק ד) מסביר בכך את מאמר הכתוב (תהלים פרק עד פסוק ה) 'יִוָּדַע כְּמֵבִיא לְמָעְלָה בִּסֲבָךְ עֵץ קַרְדֻּמּוֹת', הוא מפרש שדוד המלך מבקש מה' שהגוים מחריבי בית המקדש יענשו על מעשיהם כאילו הם פגעו בבית המקדש של מעלה, 'יודע כמביא למעלה' כביכול הם פגעו למעלה, אף שבאמת לא החריבו אלא בית חרוב, וכמאמר חז"ל על נבוזראדן (סנהדרין צו ב) 'קמח טחון טחנת' כלומר החרבת בית חרוב. הבקשה של דוד לדון את הרשעים כאילו החריבו ופגעו בבית המקדש של מעלה, נובע מכך שמעשי האדם לא נידונים על פי התוצאות, אלא על פי כוונת המעשה הרוע והזדון המלווים אליו.

וכאן ישנה נקודה חשובה מאד, הזכויות והחובות של האדם הם לפי מה שהוא עשה ולא מה שאירע בעקבות מעשיו, הבורא מנהל את העולם ובכל מקרה אין אדם יכול לנקוף אצבע לולי רצון ה' יתברך, וכבר אמרו חז"ל (חולין ז ב) 'אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה, שנאמר מה' מצעדי גבר כוננו ואדם מה יבין דרכו'. כך שמה שיארע בסוף בכל מקרה הוא רצון ה' ולא רצון אותו רשע. כתוב בשם הגר"א (מובא בתולדות הצדיק רבי זונדל מסלנט) שאם לא נגזר על אדם דבר רע אין אדם יכול להזיק לו. מעשי הרשעים הם גזירת הבורא עד שהראשונים עומדים על כך מדוע הם נענשים הרי הם אינם אלא שלוחיו של הבורא, כשהרמב"ם (תשובה פרק ו הלכה ה) מיישב שהבורא לא שלח אדם מסוים אלא עם, וכל אחד מן העם שבחר להרע לישראל נענש על כך. והרמב"ן (בראשית פרק טו פסוק יד) מבאר שהרשעים לוקים על כך שהם צוררים לישראל ברוע ובזדון, ראי דבריו באריכות על הפסוק 'וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי', כשהוא מפרש שזו הייתה ההבטחה שידון את הגוי ששיעבד את עם ישראל על אף שאותו גוי עשה כך בגזירת שמים. וראי עוד מה שכתב על כך בתומר דבורה (פרק א מידה ט).

סוף דבר העולם מושגח ומונהג על ידי הבורא ואין אף רשע וצורר שישנה את מאורעות העולם, פעמים והבורא משתמש ברשעים בכדי להעניש או בכדי שהמאורעות יתרחשו באופן טבעי כלפי חוץ. ה' הוא טוב ומטיב וגם כשיש צורך מאיזה סיבה שרק תהא לפעול באופן של חרון אף, יש לזה סיום, ופעמים הטוב עצמו הוא תולדה של אותה הנהגה של חרון אף.

כל זה לא משנה כלום מעושי הרוע, הם בחרו להרע, וגם אם פירות פירותיהם של מעשיהם פירות טובים המה אין פירות אלו מתייחסים לעושי הרוע. התפיסה הזו מחייבת אותנו ונותנת משמעות רבה למעשים שלנו ללכת בדרך טובה מוסרית ונאותה, ולא לפעול על פי תוצאות כי המטרה לא מקדשת את האמצעים.

בתקוה שדברי יתיישבו על לבך וינסכו בך ישוב הדעת. אם ישנם דברים שלא הובנו כל הצורך אשמח לענות לך ולברר את הסוגיא עד תום.

בהערכה מרובה

שלמה

sh4101199@gmail.com

1. עיונים בתקומת ישראל כרך 10 מאמרו של דן מכמן עמודים 234-258, תגובתו של יהודה באואר שם כרך 12 עמודים 653-654. מאמרו של יחיעם ויץ, ‏שאלת הפליטים היהודים במדיניות הציונית, קתדרה 55, מרץ 1990, עמ' 174-162. חגית לבסקי, ‏שארית-הפליטה והקמת המדינה – הזדמנות אשר נוצלה, קתדרה 55, מרץ 1990, עמ' 181-175.